וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ,כאחד מיצורי מרום, משום שהוא מסוגל לָדַעַת טוֹב וָרָע.עתה האדם התחיל לפעול לא רק מתוך כורח טבעי או מתוך מה שראוי לעשות. הבחירה החופשית של האדם שוב איננה תיאורטית בלבד, אלא בנויה גם על חישובים ועל תכניות. וְעַתָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.עץ החיים הרי היה בתוך הגן זה מכבר, אלא שכנראה הוא לא משך את תשומת לבם של אדם הראשון ושל חוה. שמא בניגוד לעץ הדעת טוב ורע — שפריו היה מפואר וריחו נדף סביבו — עץ החיים היה עץ פשוט, ופֵרותיו לא היו מרהיבים. אלא שעכשיו, עם ההיוודעות הדרמטית של האדם אל המוות, האדם עלול לחפש דרכים להינצל ממנו, ויש לחשוש ששום איסור שיוטל עליו ושום איום לא ימנעו ממנו מלהשתמש באמצעי שיאפשר לו לחיות לעולם.

וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃

וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.האדם חזר אל האדמה הפשוטה, שמחוץ לגן עדן.

וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ (ס)

ואולם לא היה זה שילוח אדיב — וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם,האדם הושלך החוצה. וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן,מצד מזרח של הגן, או: בקדמתו, בחזיתו, ושמא הכניסה לגן עדן היתה בצד מזרח, כבמקדש. בפתח הגן הושיב ה' אֶת הַכְּרֻבִים, סוג מלאכים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, חרב שאינה חדלה לנוע לעולם, החוסמת את הדרך — לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּיםלפחות לפי שעה, עד אשר יחליט ה' להחזיר את האדם לגן עדן. מלאכים וכוחות הרתעה מפקיעים את הנצח מתחומו של האדם. האדם ידע כי לא יוכל לשוב עוד אל הגן, ולכן עליו לחפש את ייעודו במקום אחר.

וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהוָֽה׃

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹכבר בגן עדן. אולם מכיוון שהלידה התרחשה לאחר הגירוש, מובא כאן הסיפור כולו. וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר: קָנִיתִי,קיבלתי, יש לי אִישׁ אֶת, עם ה'.נוכח הלידה האנושית הראשונה התפעלה חוה: "ראו! אני יצרתי איש, ברייה חדשה שלא היתה בעולם, עם ה'. לבדי אינני יכולה ליצור אותו, אך לה' ולי יש קניין משותף בדמות החדשה". מאז ועד היום משתאות נשים שיולדות, ולא רק הן, מול פלא יצירת האדם כחוה.

וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃

וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו,אֶתזה שנקרא הָבֶל.בניגוד לקין — שנקרא על שם הקניין, לשמו של הבל לא ניתן הסבר מראש. רבים פירשו שהבל נקרא על שם סופו — שלא נשאר ממנו דבר, כהבל. אפשר לראות בשמו גם משמעות חיובית יותר, של הבל ורוח, כלומר, בילד שנולד עתה התגלה דבר מה רוחני. כך נוגע הסיפור ביסודות הקיום האנושי: הילד הראשון גורר התפעלות מעצם הלידה, ואילו השני — שאף הוא ילד, אך איננו זהה לאחיו — מגלה את פלא השונוּת והמִגוון, הטבועה ברוח האנושית. גם פלא זה נוטה להתכהות ברבות השנים, אך עבור אדם וחוה, העובדה שמאותם אב ואם יצאו ילדים שונים בתכלית — מפליאה. אין אנו יודעים במה היו שונים בלידתם. ההבדל ביניהם יבוא בהמשך לידי ביטוי מוחשי: וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן,הבל רעה את הצאן, חלב אותן וגזז את צמרן, אך את בשרן לא אכל. וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהוָֽה׃

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, אולי שנים לאחר מכן, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'.בניגוד לתיאוריות שונות, עולה מכאן שהקרבת קרבנות היא מעשה ראשוני ובסיסי, ואין מקורה בתרבות זרה. כבר בראשית האנושות חשו בני האדם בצורך להביא לה' מתנה. מאוחר יותר כינו את מנחתם 'קרבן עולה' — כלומר שריפת הקרבן לכבודו של ה'. אין זה מס, ואפילו לא חובה. מקבל המתנה כלל אינו זקוק לה, אבל באמצעותה מביע הנותן את יחסו ואת רגשותיו כלפי המקבל.

וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּאקרבן לה' מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן,מהחלק הטוב והמשובח שבצאנו, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ,ה' פנה אל הבל ואל מנחתו, אך אין הכתוב מפרש כיצד התבטא הדבר. ייתכן שהתגלה אל הבל באמצעות אש היורדת מן השמים, בדומה להתגלויות אחרות, ואולי ניכר שמנחתו של הבל התקבלה מתוך שרוחו התרוממה או שחווה חוויה אקסטטית.

וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד.שני האחים היו, מן הסתם, קרובים זה לזה בגיל ובתכונות אחרות, ועל כן העדפת האח האחד חורה לאחיו. וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.ביטוי זה עבר בתרגום שאילה גם לשפות אחרות, שכן הוא תיאור מובהק ופשוט להתנהגותו של אדם מבויש, מבוזה וכועס — משפיל פרצופו לארץ.

וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?אכן, בחרתי בהבל, אבל מדוע אתה כועס? אמנם לא זכית לעדיפות, אך לא פגעתי בך, ומדוע אתה בזוי ומבויש. ה' מוכיח את קין על הקנאה המביאה את האדם לא פעם לרוגז שאינו מוצדק.

הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ׃

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב — שְׂאֵת,אם תיטיב מעשיך ותנהג כראוי — תתרומם ותתנשא. ייתכן שמלים אלו רומזות שמנחתו של קין לא הובאה בלב שלם, או שלא באה מן המובחר, כמו שדרשו חכמים. וְאִם לֹא תֵיטִיב —עליך לזכור כי לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ.מעבר לעצם קיומו של הרע, קיים גם החטא — שהוא כניסת הרע לעולם באמצעות האדם. בביטוי הציורי הזה החטא לובש צורה של יצור חי האורב ליד הפתח ומנסה להיכנס; מאחורי פסוק זה מונחת התפיסה שכאשר האדם מיטיב והולך — הוא מונע מן החטאת למשול בו. כאשר אין הוא מיטיב — גם אם אינו מרע בפועל — החטא רובץ לפתחו. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ,בניגוד לתפיסה הרווחת, שהאדם משתוקק לחטא, כאן החטא, (המואנש), הוא המשתוקק לחבור אל האדם. וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.ביטוי זה פורש לא כציווי, אלא כמשפט חיווי המתייחס לפוטנציאל האנושי. כלומר, אינך כפוף לחטא, שכן אתה מסוגל למשול בו. עליו לזכור כי החטא נוכח תמיד, והוא משתוקק להיבנות ולהתעצם לא רק מכוחו אלא באמצעות חיבור עמך. כל עוד אתה הוא המושל בו, ואינך מניח לו לכבוש אותך או להתאחד עמך — קיומך נשמר.

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו.הכתוב אינו מפרש מה אמר קין להבל. ייתכן שהציע לו לטייל; אולי הטיח בו דברים קשים, ושמא סיפר לו את דבריו של ה'. מכל מקום, היה ביניהם משא ומתן כלשהו, שכנראה מתוכו הוחרף ההבדל ביניהם. וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה,כאשר הזדמן להם להיות לבדם, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.מתוך כעסו הגובר של קין, התנפל על הבל והרג אותו.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי, היכן הֶבֶל אָחִיךָ?בדומה לשאלה שנשאל אדם, אַיֶּכָּה, אף כאן פנה ה' אל החוטא בשאלה בעקבות חטאו. גם לשאלה זו אפשר היה לענות תשובות שונות. קין היה יכול להישבר ולבכות ולהודות שעשה מעשה נורא, אך הוא ניסה להיתמם — וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי.מניין לי לדעת היכן נמצא הבל. איננו יודעים מה עשה קין להבל לאחר הריגתו. האם השליך אותו? האם קבר אותו? האם נמנע מלגעת בו? ושמא דבריו אלו כנים, שכן זהו המוות האנושי הראשון. תשובתו של קין, שאין הוא יודע היכן אחיו המת, רלבנטית לשאלה המעסיקה את בני האדם בכל עת — מה קורה למתים? עם זאת, המשך דבריו מעיד על הכחשה ועל ניסיון התחמקות: הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?!

וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃

וַיֹּאמֶרה' לקין : מֶה עָשִׂיתָ?!חשוֹב, נסה להיזכר במעשיך. אל תצטדק. אל תתחמק, כאותם אנשים — וביניהם גם פושעים — המתרצים מעשיהם: "קרה מקרה, אירע דבר, התפרצתי, אבדו עשתונותי". קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.הרצח כשלעצמו זועק את זעקת החיים שלא התממשו. הדם שנשפך צועק לא רק על הכאב או על העוול, אלא גם על עצם חסרון החיים.

וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃

וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה, קללתך תבוא מִן הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.בניגוד למסופר במדרשים שונים על דמם של נרצחים שאינו נבלע וממשיך לתסוס, כאן האדמה בולעת את הדם, ומקבלת אותו, כביכול. משום כך אף היא נכרכת בקללתו של קין:

כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ׃

כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה — לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ.האדמה מקוללת בגללך; היא תחדל מלהיות מקור של חיים עבורך, אלא נָע, חסר שקט, חרד וָנָד, נודד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.נגזר עליך לנדוד בעולם ולהסתפק במה שתמצא באשר תלך. אינך מגורש מן האדמה עצמה, אלא מתנובתה, מפריה. בחיים האצורים בה אין לך עוד חלק.

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יְהוָ֑ה גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה': גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא.ייתכן שקין הבין את חטאו, אבל לא יכול היה לשאת אותו, מפני שלעוונו אין כפרה והוא מקולל. ואולם נראה שהמלה עֲוֹנִי, המתפרשת לרוב כחטאי — משמעה כאן שונה. כמו במקומות רבים אחרים, מציינות המלים 'עוון', 'חטא' או 'פשע' גם את העונש. לפי פירוש זה אומר קין: "האחריות והעונש שהטלת עלי כבדים מנשוא". פירוש זה משתלב עם ההמשך —

הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃

הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.האדמה אינה רוצה בי עוד, ואני חש כאילו הארץ בוערת תחת רגלי. על כן אינני יכול להתיישב במקום אחד. וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר,איך אוכל לשאת פני אליך?! קין הוזהר על כך שהחטא רובץ לפתחו, וכעת, לאחר שאִפשר לחטא למשול בו, עד כדי כך שהרג את אחיו, התבייש ולא היה מסוגל לשאת את פניו ולפנות לאלוקים. וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.מעתה אני חשוף לכל פגעי העולם; אינני מוצא ביטחון על פני האדמה, אינני יכול לחסות גם בך, ואינני מוגן מפני יצורים חיים אחרים. קין מבטא את בדידותו של הרוצח, החש שהעולם כולו מנוכר לו ושונא אותו.

וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יְהוָ֗ה לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהוָ֤ה לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹצְאֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר לוֹ ה': לָכֵן, אמנם חטאת והרשעת, אבל אינך נענש במוות מידי. כדי שתוכל להמשיך חיים כלשהם, תזכה בהגנה מסוימת — כָּל הֹרֵג קַיִן — שִׁבְעָתַיִם, פי שבע או יותר יֻקָּם, תהיה הנקמה ממנו. וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת,סימן, שמשמעו הגנה לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ.קין קיבל חסות אשר תאפשר לו לסבול את עונשו.

וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן׃

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', וַיֵּשֶׁבבְּאֶרֶץ נוֹד. קין ניסה להתיישב בארצות שונות, וכל ארץ הקיאה אותו אל נדודיו, או שזהו שם ארץ השוכנת ב קִדְמַת עֵדֶן. לפי ההבנה הראשונה זוהי הדגשה נוספת למצבו הרעוע של קין, המצוי מחוץ לגן עדן. קין הוא דור שני לגירוש, והוא מגורש בעצמו.

וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ׃

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶדילד שנקרא חֲנוֹךְ. וַיְהִיקין בֹּנֶה עִיר.קין לא היה רק הבן המקולל, אלא גם הבן היצירתי, והדבר בולט אף אצל צאצאיו. וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ, חֲנוֹךְ.שם זה מורה על החניכה, ההתחלה. העיר נקראה כך, משום שבה החלה הבנייה. שם זה יכול לרמז גם על כך שקין למד והתחנך. קין בנה עיר משום שרצה להתקשר אל מקום ולהיקבע בו. אולם בהיותו רדוף על ידי קללת התנועה המתמדת, נבצר ממנו לחיות בעיר. על כן המבנה הלשוני הוא בֹּנֶה עִיר, כלומר, הוא לא בנה עיר בעבר, כמלאכה שהסתיימה; קין מגיע לעיר, מניח בה אבן או שתיים — ושוב בורח. וכך, במשך הזמן, תוך כדי נדודיו מארץ נוד ובחזרה, נבנית אט אט העיר.

וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת־עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת־מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיּיָאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת־מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת־לָֽמֶךְ׃

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶתהילד שנקרא עִירָד, וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל, וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.