וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה.וכיוון שכל בעלי החיים שעברו לפני אדם כונו בשמות, התברר — וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.אין אדם נוסף. הבריאה הראשונה, הטרום-סמלית, רואה כל פרט בפני עצמו — עץ מסוים, חיה מסוימת. יכולת ההסמלה וההמשגה הלשונית כרוכה בהיווצרותן של קטגוריות. קודם היות הקטגוריות ייתכן שהאדם לא ידע כלל שהוא יחידי, מפני שבעולם נטול קטגוריות כל פרט הוא יחידי ואינו נערך עם זולתו. כאשר החל האדם לחשוב בקטגוריות של זני צמחים, מיני חיות ומשפחות בעלי חיים ושל זכר ונקבה בבעלי החיים, הוא הגיע לתודעת בדידותו, שכן נוכח לדעת כי דבר מכל הפרטים שסקר אינו מתאים לו.

וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו,אחד מצדדיו. וַיִּסְגֹּרב בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה,את מקום הצלע.

וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃

וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה,הצורה שבנה היתה שונה מצורת הזכר, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם, לאחר שהתעורר.

וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃

רק עתה — וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם, ההוויה המסוימת הזאת, היא עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי.מצד אחד, הוא ידע שהיא חלק מתבניתו הראשונית, ומצד שני, ידע כי היא זרה לו. מה שהיה קודם הוויה אחת, התפצל עתה לשתי הוויות שונות המסוגלות להתייחס זו לזו. לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.שתי הצורות הדומות דקדוקית זו לזו — אִשָּׁה ואִישׁ — מעידות על הדמיון בין שני היצורים המסומנים על ידיהן.

עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.הקשר ההדוק והראשוני ביותר בין אנשים הגדלים בתוך משפחה הוא הקשר עם הוריהם. אף על פי כן, הקשר שבין איש ואשה חזק ממנו, ואף גובר על הקשר שבין אדם לבין משפחת המוצא שלו. הקשר עם ההורים בוודאי נשאר, אך כוחו נחלש.

וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ.כשאר בעלי החיים, אף האדם ואשתו לא היו זקוקים לכיסוי והסתרה בגן עדן. כחלק מעולם הטבע כולו, אף האנושות הראשונית היתה חשופה וגלויה, כפי שנבראה.

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, חכם מאוד, בעל חכמה פעילה, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה, ייתכן שהנחש בחר לפנות דווקא אל האשה, משום שה' לא דיבר אליה במישרין. הציווי ניתן לאדם, ולמרות שכנראה היא היתה אז חלק ממנו, מסתבר שהצד הזכרי שבו לבדו הוא ששמע את הציווי באופן ישיר. קל יותר להסית ולהטות את מי ששמע את האיסור דרך מתווך. טעם עמוק יותר קשור לכך שהנחש המפתה מנסה לעורר בה סקרנות. ייתכן שתכונה זו מאפיינת יותר את האשה. אולי היא קלה יותר להתפתות בגלל שרצונה להתנסות ולהבין כיצד מתרחשים הדברים בעולם; ואולי הפנייה אל האשה קשורה דווקא לכך שפיתוי זה איננו אינטלקטואלי בלבד, אלא יש בו צדדים רגשיים וחווייתיים, כפי שמשתמע בהמשך המקראות, וצדדים אלו היו מפותחים יותר באשה מבאדם. וכך פותח הנחש בפנייתו המתוחכמת : אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים: "לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן".בערמתו רקם הנחש מזימה מורכבת. הוא ידע שדבריו לאשה: "האמנם אלוקים אסר עליכם לאכול מכל פֵּרות הגן", אינם נכונים, אך הם דורשים תגובה כלשהי, ותגובה זו היא שתאפשר את המשך השיחה אתו.

וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל,אלוקים לא אסר עלינו את אכילת פֵּרות עצי הגן, אך

וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ, במרכז הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן".זהו עץ מסוכן. ממנו אסור לנו לאכול, ובו אסור לנו לנגוע, כי שרוי בו מוות.

וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.אינכם צריכים לחשוש למות. עץ הדעת טוב ורע אינו ממית. כאמור, האדם היה אחרון הברואים, ועל כן ניסיון חייהם של היצורים כולם היה עשיר משלו. כך יכול היה הנחש להתבטא בביטחון ולפנות אל האשה כבר-סמכא. הנחש חשף, כביכול, את מניעי האיסור האלוקי:

כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.אלוקים אינו רוצה שתאכלו, לא מפני הסכנה הטמונה בעץ, אלא משום שאכילת פריו תעלה אתכם למעלה גבוהה יותר. הוא רוצה למנוע מכם לדעת טוב ורע כמותו.

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה,בכך התחילה האשה להיכנע לפיתוי, וכאן נעוצה ראשיתו של החטא. שורש החטא קדם להמריית הצו. הוא היה טמון בעצם הנכונות להביא בחשבון את האפשרות שלא לציית לצו. נכונות זו לא צצה באשה מאליה, והיא התעוררה בעקבות דברי הנחש, שהציג בפניה את האפשרות לעשות דבר בניגוד לדברי ה'. ייתכן שעוד לפני ששמעה את דברי הנחש, העץ הטיל עליה אימה, ושמא נמנעה מלהביט בו או להתבונן על טיב פריו ועל השפעתו. ועתה ראתה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל,העץ טוב כשאר העצים, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם,הוא נראה גם יפה וגם טעים, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל.דבר מה בעץ הזה מעניין, מפתה, ומושך את הלב להתקרב אליו ולהבין אותו. ואז — וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ. כאשה טובה, האוהבת את בעלה, חלקה אתו מיד את התגלית הגדולה שנחשפה אליה — וַיֹּאכַל.

וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם.במובן העובדתי הפשוט, ברור שגם לפני כן ידעו האדם ואשתו שהם נטולי בגדים. הדבר נזכר — כתיאור עובדתי — בסוף הפרק הקודם. בראשונה לא התביישו במערומיהם, כשם שאנשים אינם מתביישים להראות את אפם או את עיניהם. בדומה לבעלי החיים, כל חלקי הגוף היו שווים בעיניהם. האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע הכניסה גורם חדש לתודעתם — הפיצול בין הערכים השונים הכלולים במושג טוֹב: המוסרי, המהנה, האסתטי והשימושי. לא עצם המעשה המיני התחדש להם עתה, שכן כפי הנראה הם הכירו תחום זה גם קודם לכן. אלא שקודם לכן עסקו בו כבעלי החיים, בתמימות מוחלטת וללא פיצול. לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע, חדרה לעולמם המודעות למאפיין ייחודי של המיניות האנושית — היצר שאין לו גבולות פנימיים, שאינו מוגדר על ידי ערכים אובייקטיבים. בניגוד ליצרם של רוב היצורים, המשמש כחלק מכורח ביולוגי, והמוגבל על ידי צורך ושובע אובייקטיביים, הם פגשו ביצר התלוי ברצייה. הם התוודעו אל יכולתם לעשות או להימנע, ותהום נפערה בפניהם. לכן — וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.כיוון שאין עירומם ניטרלי, אלא הוא מגרה ומפתה, אין להציגו ברבים, והם הזדרזו לכסותו.

וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים, כאילו היה הקול מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם.הם חשו בנוכחותו של הקדוש ברוך הוא באופן גלוי בגן עדן. וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.קודם החטא דמו לילד קטן, העושה רק מה שהוא אמור לעשות ואינו בוש במעשיו. כאן, לראשונה, הרגישו שעשו מעשה שאינו נכון. לראשונה התוודעו אל הבושה והסתתרו.

וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?שאלה זו לא נועדה לגלות מידע, כמובן. זוהי קריאה: "היכן אתה נמצא? התייצב!"

וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃

וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.אינני עומד בגלוי, מפני שאני נבוך ומבויש. התחבאתי כדי שלא להיראות במערומי.

וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃

וַיֹּאמֶר:מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה,שיש במערומיך פגם כלשהו? הלוא היית עירום אף קודם, ולא התביישת. ברור שאלוקים אינו מתייחס כאן לעירום הפיסי, שהרי בכך אפילו חיה קטנה יכולה להבחין. הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?!אף זו שאלה רטורית, הבוחנת כיצד האדם ישיב.

וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃

וַיֹּאמֶר הָאָדָם. חרף כל מה שלמד על טוב ורע, האדם עדיין לא למד לשקר. לכן אין בתשובתו סילוף של המציאות. עם זאת, הוא אינו עונה תשובה ישירה. כיוון שכבר הפנים את תחכומו של הנחש, אין הוא עונה בפשטות: "כן", או "חטאתי, עשיתי זאת", אלא : הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.אתה בראת לי אשה, והיא נתנה לי. כשהאדם מכנה את אשתו: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הוא מתנער מאחריות ומנסה להטיל את האשמה עליה, מצד אחד, ועל ה', מצד שני.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה: מַה זֹּאת עָשִׂית?!מדוע אכלת, ומדוע נתת לו לאכול? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי,פיתה והסית אותי, וָאֹכֵל.גם היא התנצלה, והתנצלותה קרובה לאמת. היא אומרת: לא היה עולה בדעתי לעשות את הדבר; מישהו אחר (ואין היא מאשימה את הקדוש ברוך הוא) — הנחש — הוא ששכנע אותי בדרכיו המתוחכמות לאכול מן הפרי.

וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ. ה' לא שאל את הנחש מדוע עשה את שעשה, משום שלנחש, בניגוד לאדם ולאשתו, לא היתה הצדקה. הנחש פעל מתוך רשעות עמוקה שמגמתה לבקוע את תהומות הרע, או מתוך שעשוע. גם אם הוא לא זמם להביא לאותה תמורה עצומה שחוללו לבסוף דבריו בסדרי העולם, וליציאה מהוויית גן העדן, דברי הנחש נבעו לפחות מן המחשבה הזדונית המציעה: "אולי נעשה דווקא ההיפך". ולכן התקלל : כִּי, כיוון ש עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר, מחוסָּר טובה אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ,מכאן שקודם לכן הלך הנחש על רגליים, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ (ס)

ועונש נוסף — וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ.אם רצית בקשר עם האשה — מאיזו סיבה שתהיה — לא תצליח בכך. מעתה תשרור שנאה בלתי רציונלית בינך ובין האשה — בין זרע האדם לזרע הנחש, והיא תתבטא בכך ש הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.האדם ידרוס אותך בראשך, ואילו אתה תתקיפו בעקבו.

אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ (ס)

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר. הקללות המוטלות על האשה הן קללות המבחינות את הנקבה האנושית מכלל עולם החי : הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ. חייך יהיו חיי צער רב. יש המפרשים את המלה עִצְּבוֹנֵךְ כמחזור הווסת, שאינו קיים אצל רוב בעלי החיים. הוא אינו נעים ולעתים גם מכאיב. וְהֵרֹנֵךְ,גם ההיריון האנושי לא יהיה פשוט וטבעי כמו זה של יצורים אחרים. חלק מהקושי נובע מן התודעה האנושית, וחלקו — מן הפיסיולוגיה האנושית. בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים.כך גם הלידה האנושית. יתר על-כן, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ,כיוון שאת יזמת, פיתית וביקשת ליצור מציאות חדשה, מעתה את תשתוקקי אל אישך. מצב זה כשלעצמו אינו שלילי, אבל יש בו פסיביות. וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.נראה כי אין מדובר כאן במבנה החברתי, אלא במבנה המיני. האשה התקללה בכך שמכאן ואילך חדלים האיש והאשה להיות בני זוג שווים. האשה שרצתה לדעת מהו רע — נענשת שתחוש ברע; האשה שרצתה להוליך ולהוביל — נענשת שמכאן ואילך תובל ותישלט.

וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ",עבורך האיסור חמור יותר, מכיוון ששמעת בקול אשתך אף על פי ששמעת את האיסור במפורש ממני — אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ.לא עוד אדמה כאדמתו הפורייה של גן עדן, שנתנה פֵּרותיה ללא עמל, שעליה היית צריך רק לתת דעתך ולהשגיח שלא תתקלקל. מעתה והלאה ישתנו היחסים בינך לבין האדמה — בְּעִצָּבוֹן, בסבל ובעמל תֹּאכֲלֶנָּה, תאכל ממנה, או: תאכל את תבואתה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ,כל חייה של האנושות.

וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ,בניגוד להוויית גן עדן, אם תחכה למה שהאדמה תצמיח באופן ספונטני — לא יהיו אלה צמחים הראויים לאכילה. וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.בסופו של דבר כדי שהעשבים יותקנו למאכלך, תצטרך לעמול על גידולם. מכאן ולהבא לא תוכל לאכול את כל פֵּרות האדמה כפי שהם.

בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃

על מנת לאכלם תידרש לטרוח — בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם.עד כה חיית בעולם שבו הכול היה מוכן לפניך. מכאן ואילך עליך להפיק את מזונותיך במאמץ. עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ,בסופו של דבר גם תמות, כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה,לפני שהאדם העלה בדעתו שיהיו על פני האדמה אנשים נוספים, לא היה לו צורך לכנותה בשם. הוא היה איש, והיא היתה אשה, ודי היה להם בזאת. עכשיו, לאחר ששמע כי הם בני תמותה, והאשה תלד אנשים אחרים במקומם, הוא קרא לה שם פרטי. כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.חיבה ואהבה רבות משוקעות בבחירתו בשם זה. אדם יכול היה להעניק לה שמות שונים — ואולי לערב בהם גם תרעומת. למרות הכול, הוא קורא לה חוה, כלומר יסוד החיים; הוא אומר לה, כביכול: "ממך יבואו החיים לעולם".

וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ (פ)

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.ה' התחשב בבושה ובתחושת האיום שחשו אדם וחוה בעקבות חטאם. הוא ביקש לסייע להם במסלול חייהם החדש, והלביש אותם.