וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃

וְאַחַרששליחותם של משה ואהרן זכתה באמון העם ובהכרת מנהיגיו הנוכחיים, והם חשו שייפו את כוחם להמשך פעולתם, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה,הן מכוח המסר האלוקי, הן כמייצגי בני ישראל והן מכוח עצמם : כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר.

וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל?אינני מכיר את שמו של האל הזה. לא שמעתי עליו מעולם. לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְעל כן גַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ,שהרי אין אלו אלא דברי הבל שאתם בודים מלבכם.

וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃

וַיֹּאמְרוּמשה ואהרן :אם אינך מכיר אותו בשמו, נסביר לך מיהו — ה' הוא אֱלֹהֵי הָעִבְרִיםוהוא נִקְרָא עָלֵינוּ,פגש אותנו, ומהתגלותו עלתה ההוראה שעלינו לצאת לעבדו. על כן — נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. מלבם הוסיפו שאם לא ישמעו בקולו — ייענשו.

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם: לָמָּה, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיובכך שאתם מחדירים לראשיהם של העבדים רעיונות בדבר פולחן זר?! לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם,לעבודותיכם ולעסקיכם. אל תציעו הצעות ואל תעסקו בפוליטיקה.

וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה:הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ,העברים, וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָםבדבריכם מִסִּבְלֹתָם,מעבודתם. אנו זקוקים לעבודה, ואיננו פנויים לענייני חגים וחגיגות.

וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם, הממונים מטעמו על עבודת העברים, וְאֶת שֹׁטְרָיו,מנהלי העבודה מבני ישראל, לֵאמֹר:

לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃

לֹא תֹאסִפוּן, תוסיפו לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם.לשם הכנת לבנים לשִׁים חומר ומערבבים בו תבן כדי להקשיחו. לבסוף שורפים את הלבנים או מייבשים אותן כדי להקשותן. התבן — הקש הנותר בשדה אחרי קצירת התבואה — חיוני לייצור הלבנים, אך הוא מצוי לרוב וכמעט חסר ערך. על כן היו העבדים מקבלים אותו מן המוכן. כעת גזר פרעה שהתבן לא יינתן עוד לעברים. הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, יאספו לעצמם תֶּבֶןמן השדות.

וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃

למרות שעתה יוקדש חלק מזמנם לאיסוף התבן — וְאֶת מַתְכֹּנֶת, מכסת, מספר הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם,מכסת העבודה שהוטלה עליהם עד כה, תָּשִׂימוּתטילו עֲלֵיהֶם, לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ— ממספר הלבנים שייצרו עד כה, כִּי נִרְפִּים, עצלים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר: "נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ".כיוון שפרעה אינו מכיר את האל הזה, ומכיוון שהעברים לא נהגו בפולחן זה מעולם, הוא לא ראה בדברי משה ואהרן אלא דברי הבל המושכים את לב העברים העצלים והמשביתים אותם ממלאכתם.

תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃

תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁיםבאמצעות השארת מכסת העבודה בעינה בלא אספקת התבן, וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְכיוון שלא יהיה להם פנאי, אַל יִשְׁעוּ, יעסקו בְּדִבְרֵי שָׁקֶר.

וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן׃

וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר —כֹּה אָמַר פַּרְעֹה: "אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן.

אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵעֲבֹדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃

אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי, כאשר אֵין נִגְרָע ממכסת עֲבֹדַתְכֶם דָּבָר".

וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃

וַיָּפֶץ, התפזר הָעָם בְּכָלשדות אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ, לאסוף קַשׁ לַעשותו תֶּבֶן, שהוא קש מחותך.

וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃

וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים, ממהרים, או: דוחקים בהם למהר לֵאמֹר: כַּלּוּ, סיימו מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן.הם דרשו מהעם להזדרז כך שתפוקתם תשתווה לתפוקתם הקודמת.

וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם׃

וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה.השוטרים היו אנשי מעלה הגונים בעלי מעמד בקהל ישראל, אשר מונו כמנהלי עבודה זוטרים. לא היתה להם סמכות של ממש, אך הם היו אחראים לעבודה כלפי הנוגשים, וכאשר לא סופקה המכסה — הוכו. לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם, הקצבה המוטלת על העם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם?

וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ׃

וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר: לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ?!

תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ׃

מצד אחד, תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּמצד שני, לְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ "עֲשׂוּ!" וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ— אנחנו מֻכִּים, וְחָטָאת, חסרון הלבנים ממילא ייפול על עַמֶּךָ,ולא הועלת כלום בגזרתך.

וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהוָֽה׃

כיוון שתלה את היקלטותן של התקוות הללו בקרב ישראל בכך שהיו בטלים מדי ממלאכה, החליט פרעה להכביד עוד את עולו — וַיֹּאמֶרפרעה : נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים. עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים: "נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה'".

וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנּוּ׃

וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ, וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם, וְתֹכֶן, מספר ה לְבֵנִים תִּתֵּנוּ.

וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃

וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם,את עצמם, בְּמצב רָע, לֵאמֹר: לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.לא נמצא מוצא לשוטרים. הם הוכו בשל אחריותם לסיפוק כמות לבנים שהעם אינו מסוגל לייצר, ולא יכלו לחמוק מכך.

וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃

וַיִּפְגְּעוּ, השוטרים פגשו אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים, עומדים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה,ביציאה מארמון פרעה או בדרך.

וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ׃

וַיֹּאמְרוּהשוטרים אֲלֵהֶם: יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּטאתכם, על אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם, הסרחתם אֶת רֵיחֵנוּ,פגמתם בשמנו הטוב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו,ועתה יש להם אמתלה כלפינו, שיש בה כדי לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ.השוטרים הבינו שהכבדת השעבוד לא נבעה מצרכים כלכליים אמתיים של פרעה אלא מרצונו לדכא את רעיונות המרד החדשים שעוררו משה ואהרן.

וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?! לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?!

וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃

וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַעפרעה לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.באתי לגאול את ישראל, והנה הכנסתי אותם למצוקה קשה יותר.