וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה׃

משה עדיין היסס — וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן,ואולי, ואם, או: והרי לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: "לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'".

וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מזה [מַה־] [זֶּ֣ה] בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': מַההדבר ה זֶּהשאתה אוחז בְיָדֶךָ?וַיֹּאמֶרמשה : מַטֶּה.

וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃

וַיֹּאמֶרה' : הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה.וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיְהִיהמטה לְנָחָשׁ. וַיָּנָס, ברח מֹשֶׁה מִפָּנָיו— מפני הנחש.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ.וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִיהנחש לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.

לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃

זהו אות ומופת שמשה יוכל להראות לאנשים שאליהם ילך — לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃

וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ,מתחת לבגד.וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּמחיקו, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.

וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃

וַיֹּאמֶרה' : הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ.וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ,בשר היד הפך שוב לבשר רגיל, והצרעת נעלמה.

וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃

ה' הוסיף ואמר לו: וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן,אות המטה ההופך לנחש וחוזר להיות מטה — וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן,היד המצטרעת והנרפאת.

וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה. וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.את שני האותות הראשונים הראה לו ה' במקום שבו עמד. כיוון שלא היו שם מים, לא נוסה שם המופת השלישי, אך ה' הבטיח לו שאף הוא יתקיים אם משה יזדקק לו.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃

משה עדיין לא היה בטוח בעצמו ובתפקידו — וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי! לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי.אינני יודע לדבר היטב, גַּם מִתְּמוֹל, מאתמול גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ.אילו שינית את תכונותי, כך שמכאן ואילך איטיב לדבר, היה מתאים שאלך, אך הנה גם לאחר שנגלית אלי, עדיין דיבורי עילג כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.לא ברור אם בעייתו של משה היתה גמגום, קושי בהגיית עיצורים מסוימים או מגבלות אחרות במבטא המכבידות על התקשורת.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה׃

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם, מיהו שנותן פֶּה לָאָדָם? אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'!כיוון שבידי כל יכולותיו ותכונותיו של האדם, אין אתה צריך לחשוש ממגבלות הדיבור שלך. אם תצטרך לדבר — אתן לך את הכוח לעשות זאת.

וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃

וְעַתָּה לֵךְ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.אלווה את שליחותך.

וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃

וַיֹּאמֶרמשה : בִּי, בבקשה אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַדמי ש תִּשְׁלָח,ובלבד שלא יהא זה אני. למרות כל ההבטחות הללו, משה לא רצה בשליחות כלל.

וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃

וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה, ה' כעס על משה וַיֹּאמֶר: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא.אני יודע שהוא יכול לדבר ושהוא בעל כושר הנהגה. וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ.אדאג לכך שהוא יצא לקראתך, וְרָאֲךָ,הוא יראה אותך, אחיו הקטן שעליו הוטלה ההנהגה, והוא לא רק ינהג באדיבות כלפיך, וְשָׂמַחאפילו בְּלִבּוֹבגדולה שניתנה לך.

וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃

וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו— אל אהרן וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִיםשעליך לדבר, בְּפִיו. וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.כדי להתגבר על כובד הפה וכובד הלשון שלך אתה תקבל מפי את ההוראות ותדבר אל אהרן, ואהרן יהיה הדובר באוזני אחרים.

וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃

וְדִבֶּר הוּא לְךָ, בשבילך אֶל הָעָם. וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה,הוא ידבר בעבורך, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים,למנהיג, שהרי הוא יהיה כמכשיר הדיבור בלבד, ולא ידבר את דבריו שלו אלא את דבריך.

וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃ (פ)

וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת,אות הנחש שהראיתי לך, ואותות נוספים שאצווה עליך לעשות בהמשך.

וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר, יתרו חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ:עברו שנים רבות מאז ברחתי. אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים.משה נימק את שיבתו למצרים במניעים אישיים ולא סיפר לחותנו על שליחותו לגאול את עמו. אולי חשש לספר זאת, אולי לא רצה לפרסם דברים אלו קודם שיעלה בידיו למלא את תפקידו, ושמא חשב שיתרו לא יאמין ליומרה זו.וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃

ובאשר לעיכובו של משה מלשוב מצרימה — הרי שם הואשם ברצח — וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָןבהיותו עם יתרו : לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ.פני הדברים השתנו, ואתה יכול לחזור למצרים בלי חשש.

וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, וַיָּשָׁבמשה, כנראה בצעידתו בצד החמור, אַרְצָה מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ.

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ,האותות שנתתי לך אינם מיועדים רק לישראל, אלא — וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה. ועם זאת, דע לך ש אֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָםלמרות הדברים שתשמיע באוזניו והמופתים שתראה לו.

וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃

וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹהאמירה כללית — כֹּה אָמַר ה': בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.ישראל הם כבן בכור לפני ה'.

וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃

וָאֹמַר אֵלֶיךָ: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִיבמדבר, וַתְּמָאֵן, ואתה סירבת לְשַׁלְּחוֹ — הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.כיוון שלא שחררת את בני, אהרוג את בנך.

וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן,במקום הלינה שבו נחו בדרכם למצרים, וַיִּפְגְּשֵׁהוּמלאך ה' וַיְבַקֵּשׁל הֲמִיתוֹ.משה היה נתון במצב קשה מאוד. ייתכן שנראה כגוסס.

וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃

צפורה, אשת משה, היתה בטוחה שהעיכוב או הקטרוג שהופיע בדרכם נבע מהתנהגותם הלקויה. משום כך — וַתִּקַּח צִפֹּרָהאבן צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, שטרם נימול מפני שהיה קטן מדי, או מפני שיצאו לדרך וחששו לקחת אל המסע ילד חולה, או בשל הסכם שנעשה בין משה ומשפחת יתרו אילו ילדים יימולו, כמנהג העברים, ואילו ילדים לא יימולו, כמנהגו של יתרו. וַתַּגַּע לְרַגְלָיו,צפורה הניחה את הערלה ליד רגלי המלאך, משה או הילד, וַתֹּאמֶרלילד : כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.יש לי חיבור חדש אתך עתה, מאחר שמלתי אותך. אפשרות אחרת: צפורה פנתה אל משה, וכינתה אותו חֲתַן דָּמִים, שכן הוא נושע, וחטאו נתכפר בזכות דם המילה, ובכך התחדשה הברית ביניהם.

וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ (פ)

וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ,המלאך הרפה ממשה, לאחר שצפורה מלה את הילד. אָז אָמְרָהצפורה : חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן:לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה,למדבר. וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים.מכאן שהר סיני, הר חורב, עמד בין ארץ מדין — שאולי היתה סמוכה לארץ כנען וקרובה לירדן, לבין מצרים. וַיִּשַּׁקאהרן לוֹ— למשה וקיבל את פניו באהבה.

וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃

וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ,שכן עכשיו היו צריכים לבצע יחדיו את השליחות.

וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי, מנהיגי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃

וַיְדַבֵּראליהם אַהֲרֹן,שהוא המוכר להם, והוא גם מי שיודע לדבר, אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. וַיַּעַשׂאהרן את הָאֹתֹתשקיבל משה כסימנים לאימות נבואתו, לְעֵינֵי הָעָם.

וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃

וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד, זכר ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם,סבלם. חששותיו של משה שייתקל בספקנות נוכח הבטחה זו, התבדו. אמנם בני ישראל לא הכירו את משה, אך הם האמינו בו בשל אישיותו או בזכות האותות. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּלה' כתודה על כך שהגיע זמן גאולתם.