וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,בתבנית של הלוחות הראשונים שקיבלת, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.הלוחות הראשונים היו מעשה אלוקים. עתה משה מצֻווה להכין את הלוחות, ועליהם יכתוב ה' עצמו את דיברותיו.

וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃

וֶהְיֵה נָכוֹן, מוכן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ, עמוד הכן לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר.

וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃

וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא, ייראה בְּכָל הָהָר. גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא.בדומה למתן תורה, אף בפגישה זו, אל לאדם ולבהמה לנכוח במעמד; משה לבדו יעלה אל ההר.

וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃

וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,באותה הצורה. וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹאת שְׁנֵי לֻחֹתה אֲבָנִיםשעשה.

וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃

וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָאה' בְשֵׁם ה'. אלוקים לימדוֹ כיצד לקרוא לו.

וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו. משהו מן הכבוד האלוקי התגלה בפני משה, ובכך ענה לבקשתו הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. וַיִּקְרָאה' : ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלני וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת,

נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃

נֹצֵר, שומר חֶסֶד לָאֲלָפִים,לאלפי דורות, נֹשֵׂאמוחל, מרים את משאם של עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה.ומצד שני — וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּהאת העוון. אף על פי שה' מעביר את העוון, העוון אינו מתנקה לחלוטין. פֹּקֵד, זוכר וגומל עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.מאחר שה' רב חסד, אין הוא מעניש על עוונותיו של אב את כל צאצאיו לדורותיהם, אלא עד הדור הרביעי בלבד. וגם זאת, רק אם הם אוחזים במעשי אבותיהם. אם אין הצאצאים מזכירים את העוון על ידי חטאים נוספים, הוא נמחק ונעלם לחלוטין.

וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃

וַיְמַהֵר מֹשֶׁה,מיד כששמע את הקריאה שהתלוותה אל ההתגלות, וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ,מחמת המראה והמלים הללו.

וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃

וַיֹּאמֶרמשה : אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי — יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ.עתה, לאחר ששמעתי את מידות רחמיך, אני חוזר ומבקש שתלך בקרבנו. לאחר שמשה הכיר את מידות הרחמים הוא לא התיירא מפגיעתה של מידת הדין הקשה. מעניין שהנימוק לבקשתו של משה זהה לנימוק שבו השתמש ה' להסביר מדוע לא ילך עם ישראל: כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא,ויש סיכוי שהם יחטאו עוד, אך מכיוון שאתה חנון ורחום ונושא עוון ופשע — וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ, וּנְחַלְתָּנוּ,הֱיה מעין נחלה וחלק בעבורנו, כדי שנצליח להתקיים. עם קשה עורף יוכל לעמוד בדין מול אל רחום וחנון, ולא מול מלאך הנצמד למידת הדין.

וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃

וַיֹּאמֶרלו ה' : הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית. נֶגֶד, מול כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂהבעתיד, בזמן שתכבשו את ארץ כנען נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם. וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא, מעורר יראה הוּא,המעשה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ.

שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.מצד אחד, אני מבטיח לכם ש הִנְנִי גֹרֵשׁ, מגרש מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃

ומצד שני, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ, פֶּן יִהְיֶהיושב הארץ לְמוֹקֵשׁ, למכשול בְּקִרְבֶּךָ.הוא עלול להשחית את התנהגותך.

כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃

כִּי, אלא אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן,תנפצו, וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן, וְאֶת אֲשֵׁרָיו, עצי האשֵרה שלו תִּכְרֹתוּן.עליכם להשמיד לחלוטין את כל העבודה הזרה, אביזריה וסמליה.

כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃

כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא.אין הוא סובלני כלפי אמונה באלים אחרים, אפילו לצדו. אין זו קנאה של צרות עין, אלא קנאות אהבה — קשר בלעדי שאינו מאפשר שותפות במושאה.

פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃

פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, וְזָנוּ, יושבי הארץ ימשיכו לנהות אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם,וכאשר ישכנו יחסי ידידות ביניכם — וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ.הם יזמינו אותך להשתתף בשמחתם ובעבודתם הדתית, ואתה, מן הסתם, תיענה.

וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃

קשר זה ימשיך ויתפתח מעבר לביקורים הדדיים — וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ.גם אם ידך תהיה על העליונה, עלולים להיווצר קשרי נישואין, ובעקבותיהם — וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן, וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָויגרמו להם ללכת אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.ונשנו כאן בהקשר של חידוש הברית. חלקן מתקשרות ליציאת מצרים:

אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃

אֱלֹהֵי מַסֵּכָה, דמות יצוקה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ.

אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר,כלומר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָעליהן, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, חודש ניסן, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם.לא רק התאריך חשוב, אלא גם זמנו בשנה — בתקופת האביב.

כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם,כל היוצא ראשון מן הרחם שייך לִי. וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר, מכל המקנֶה שלך תוציא את הזכרים שהם פֶּטֶר, בכור שׁוֹר וָשֶׂה,ותעלה אותם לקרבן, כפי שנצטווית ביציאת מצרים.

וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃

וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּהאותו בְשֶׂה,כפי שכבר נאמר, וְאִם לֹא תִפְדֶּה — וַעֲרַפְתּוֹ.נוסף על בכורות הבהמה הטהורה ופטר החמור, גם כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.למקדש אין לבוא בידיים ריקות.

שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת.אין לעשות אפילו עבודות נחוצות, שאפשר היה לטעון שהן דרושות לצורך חיי נפש.

וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃

חמישים יום אחרי הפסח — וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ,שהוא בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים,בעת הבכרת החיטים, וְאת חַג הָאָסִיףתעשה ב תְּקוּפַת הַשָּׁנָה,כאשר השנה מקיפה, מסתיימת ומתחילה מחדש, בעונת הסתיו.

שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה —בחג המצות, בחג השבועות ובחג האסיף — חג הסוכות, יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ, כל הזכרים צריכים להיראות, כמין מסדר, אֶת פְּנֵי, לפני הָאָדֹן, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃

כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ,ואף — וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ — וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃

לֹא תִשְׁחַט עַל, עם חָמֵץאת דַּם זִבְחִי,במיוחד זבח הפסח, וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח.קרבן הפסח צריך להיאכל באותו לילה.

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (פ)

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי, הפֵּרות הראשונים הגדלים ב אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.שתי המצוות הללו הופיעו כלשונן לעיל.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה— את ספר הברית הקטן הזה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל.המצוות המסוימות שבעניין הקודם הן תבנית יסוד לחיי העם. זהו ההסכם הראשוני בינינו.

וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃

וַיְהִימשה שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה,מעבר לימים הראשונים, לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה. וַיִּכְתֹּבה' עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִיתשאינם דברי הברית שבפסוק הקודם, אלא הם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים,הדיברות.

וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃

וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר, וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן, זרח עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ,כתוצאה מדיבור ה' אתו פנים אל פנים.

וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃

וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁהמרחוק, וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו,מפני קרינה זו. הוא נראה כדמות אלוקית שבוקע ממנה אור.

וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃

לפיכך — וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה,ורק לקול קריאתו — וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה,נשיאי העדה, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶםאת דברי הברית.

וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃

וְאַחֲרֵי כֵן, לאחר זמן, כשראו ישראל שמשה מדבר עם הנשיאים ולכולם שלום. ואולי לאחר תהליך ניקוי כלשהו שעברו, נִגְּשׁוּאליו כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי.

וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃

וַיְכַל, חדל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם, וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה,כיסוי, מסכה. משה לא ראה לנכון להתהלך בכל עסקיו ופניו קורנות. אולי חשב שזוהי מתנה נכבדה שקיבל מעם ה' שאין לחשוף אותה בכל עת,

וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃

אלא רק — וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ,כדי שלא לחצוץ בין פניו לבין נוכחות כבוד ה'. אולם בצאתו לא נתן את המסווה על פניו מיד — וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.

וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃ (ס)

וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁהבצאתו מאוהל מועד כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה.משה עדיין לא כיסה את פניו כשמסר לבני ישראל את דברי ה', כדי שההרוממות האלוקית שעל פניו תלווה את דברי התורה שהוא מוסר לבני ישראל. לעומת זאת, בזמנים אחרים — וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו, עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ— עם ה', משום שלא ראוי שקירון פניו המיירא ייראה לחינם.