לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס׃ (ס)

לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא,אל תקבל עדות שקר או עדות שנמסרת לרעת אדם שאין בה כל תועלת. אַל תָּשֶׁת, תשים יָדְךָ, תשתתף עִם רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס.אל תתחבר עם עד רשע להעיד, גם אם תדע שהעדות אמתית, ואל תשתתף עם אחר בעדות שקר, גם אם העדות תתקיים בלעדיך. גם בסיסו של עניין זה הופיע בין הדיברות: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת.אל תיגרר אחר מעשיהם ודבריהם של הרבים, אם אינך מאמין בהם. אמירה זו תקפה תמיד, אך היא נחוצה ביתר שאת לדיין, שכן ההכרעה על פי הצדק מונחת על כתפיו. בשום אופן אסור לו להסתמך על דעת הרוב ולהצטרף אליה בניגוד להכרתו. וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב, בעניינו של ריב אל תצטרף לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים,בזמן שיש בכך לְהַטֹּתאת הדין לפי דעתך.

וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ׃ (ס)

וְדָל, ועני לֹא תֶהְדַּר, תכבד, תעדיף בְּרִיבוֹ,במשפטו. דין זה, הפונה אל הדיין, מתמודד עם הנטייה לחוס על בעל הדין החלש. יש להוציא את משפט הצדק לאור, גם אם ייפגע מי שמעורר רחמים.

כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ׃ (ס)

כִּי תִפְגַּע, תיתקל, תפגוש שׁוֹרשל אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ,והוא תֹּעֶה, אובד בדרך — הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.אסור לך לפגוע בבהמה זו כדי להזיק לאויבך, ולא זו בלבד אלא שעליך לפעול למען החזרתה לבעליה.

כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃ (ס)

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ,שכן הטעינו עליו משא כבד מדי, והוא מתעקש שלא לקום, עד שיפרקו חלק מן המשא, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב,האם תימנע מלעזור לוֹ, לבעל החמור?! – אל תעשה כן, אלא עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.עליך לעזור לו ולפרוק ממנו את הנטל המכביד.

לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ, העני מעמך בְּרִיבוֹ.לעומת האיסור הנזכר על הידור הדל, הפונה אל רגשותיהם הנאצלים של הדיינים, שכיח לא פחות שהדיין יעדיף את בעל הדין האמיד, שהרי כוח המחאה של בעל הדין הדל מצומצם יותר.

מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק.מן ההקשר נראה שאף הנחיה זו פונה אל הדיין, ומדריכה אותו שכאשר הוא חש שאחד הצדדים משמיע טענות שקר, עליו לסמוך על תחושתו, גם אם לא יוכל להוכיחה, ולדחות אותן. וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג,אם אתה, הדיין, חושש שאדם נקי וצדיק חויב בדין בעקבות עדות שקר, אל לך לחייבו, וכמובן עליך למנוע את הוצאתו להורג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע,ההורג נקי וצדיק.

וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃

וְשֹׁחַד, מתנה או טובת הנאה מאחד מבעלי הדין לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּראת האנשים ה פִּקְחִים,שהיה ראוי להם לראות ולהבחין באמת, וִיסַלֵּף, יעוות את דִּבְרֵיה צַדִּיקִים.

וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וְגֵר לֹא תִלְחָץ,תייסר. אל תפגע בו, אל תפלה אותו, אל תעמיד בפניו דקדוקי פרטים שאין ביכלתו לקיימם, משום שהוא זר במקום וחסר הגנה. והרי אַתֶּם, ישראל, יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ,תעבוד אותה, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ,

וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃

וְאת השנה הַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה, תניח מידך, וּנְטַשְׁתָּהּ,ותעזוב אותה. תפסיק לעסוק בה בעבודת השדה, והשדה לא ייחשב אז שלך — וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ.אם תפקיר את יבול האדמה, באופן טבעי הוא ייאכל על ידי אביוני עמך. וְיִתְרָם, ואת מה שהאביונים יותירו ולא יאכלו תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.ציווי זה אינו מתייחס לתבואה בלבד, אלא חל על כל גידולי הקרקע.

שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃

דומה לכך, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂהאת מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּתאתה, לְמַעַן יָנוּחַגם שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ, וישקוט. השביתה תחול לא רק על העבד והאמה עצמם, אלא גם על בֶּן אֲמָתְךָ, אף אם הוא צעיר ועל כן אינו מתייגע בעבודתו, וְהַגֵּרהעובד כשכיר.

וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ׃

וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ.ציווי כללי זה בא לקראת סופה של סדרת המשפטים המתייחסת למגוון תחומים רב. המחשבה כאילו אפשר לצאת ידי חובת התורה בשמירת רוב ההוראות או מקצתן אינה נכונה. אין אלו המלצות טובות; זוהי מערכת חוקים שלמה שכולה מחייבת. וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ.זוהי הרחקה יתרה, מעבר לאיסור על פולחן מעשי של עבודה זרה.

שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה׃

שָׁלֹשׁ רְגָלִים, פעמים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:

אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר,כלומר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָביציאת מצרים. זהו המאפיין הבולט של ימי הפסח שלאחר ליל הסדר. חג זה ייעשה לְמוֹעֵד, בתקופת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.את הכבוד שאתם רוחשים אלי ואל מקום משכני תבטאו בהבאת קרבנות.

וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה׃

וְחַג הַקָּצִיר,חג השבועות שחל בזמן קציר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, ראשית יבולך אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה.בתקופה זו מתחיל קציר החיטה. וְחַג הָאָסִף,חג הסוכות בְּצֵאת, בסיומה של הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ, כאשר התבואה ורוב פֵּרות הקיץ כבר נקטפו מִן הַשָּׂדֶה.

שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֽה׃

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה— בפסח, שבועות וסוכות — יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ, הזכרים שבעם ישראל אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.במועדים המרכזיים הללו, שיש להם היבטים חקלאיים, הגברים צריכים להיראות במקדש, כנתינים אצל אדונם.

לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר׃

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץאת דַּם זִבְחִי.מעבר לאיסור הכללי שיימצא בפסח חמץ, גם סמוך להקרבת קרבן הפסח יש לבער את החמץ. אפשר שמלבד הקרבת קרבן פסח על החמץ, הכתוב בא להזהיר ביתר שאת על הימצאות חמץ סמוך לזביחת קרבנות אחרים בימי הפסח או בביתו של המקריב. וְלֹא יָלִין חֵלֶב, השומן הנשרף על המזבח, של קרבן חַגִּי עַד בֹּקֶר.את הקרבתם של קרבן הפסח הקרב בי"ד בניסן, ושל קרבן החגיגה הבאה בחג, יש לסיים ביומם, ואסור להשהותם עד למחרת.

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (ס)

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָהפֵּרות הראשונים, או: המובחרים שבפֵּרות תָּבִיאאל בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ.מצווה זו לא התקיימה בחג מסוים אלא בתקופה שבין הקציר לאסיף, כלומר בין חג השבועות לחג הסוכות. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ,שכן בישולו של גדי בחלב שממנו הוא היה אמור להיזון נתפס כעיוות. דין זה הורחב, על פי קבלת החכמים ומדרש הכתובים, לאיסור בישול ואכילה של כל בשר בחלב. ייתכן שיסוד הדבר הוא בכך שאין אדם יכול לדעת בוודאות, כאשר שהוא קונה בשר וחלב מן השוק, שאין להם כל זיקה זה לזה. מכל מקום מבחינה הלכתית גם כשידוע שהחלב לא בא מאמו של הגדי, אסור לאכלם ביחד.

הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי׃

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, שליח לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ, וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.מלאך ה' מבטא את שכינתו ואת נוכחותו בתוך ישראל.

הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ׃

הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו, וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ — אַל תַּמֵּר בּוֹ,תמרה את פיו, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם,ימחל לעבירותיכם. רק ה' עצמו הוא המוחל, ואילו שליחו אינו יכול למחול באופן עצמאי. עם זאת, עליכם לציית לו כִּי שְׁמִי, התגלותי והשראתי בְּקִרְבּוֹ.

כִּ֣י אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ׃

כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּרבאמצעותו — וְאָיַבְתִּי, אני עצמי, ה', אֶת אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ,אשנא את שונאיך.

כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֮ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו׃

כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי — וְהִכְחַדְתִּיו,אשמיד כל אחד ואחד מן הגויים הללו מפניכם.

לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם׃

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵםבכל דרך, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶםבעניינים הפולחניים, כִּי, אלא הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם.עליך לבער את מקומות פולחניהם באופן פעיל.

וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ׃

וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא׃

לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה, אשה ששכלה את ילדיה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ. אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא.תזכה לאריכות ימים.

אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף׃

אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי, אני אהמם, אבלבל ואערער אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶםלמלחמה. ומתוך המהומה — וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף.הם יברחו מפניך.

וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ׃

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ.תצטרף לכך גם מתקפת צרעות, וְגֵרְשָׁההצרעה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.

לֹ֧א אֲגָרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃

לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.מכת הצרעה תביא להתפנוּת אטית ומדורגת של התושבים מארצם, לעומת מכות קטלניות, שהיו מכלות מיד את האוכלוסיה כולה. אילו נִגפו הכנענים בדֶּבר, למשל, הארץ היתה מתרוקנת בבת אחת, וקשה יותר היה ליישב את שממותיה.

מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ׃

מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה,תתרבה, וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץבכל מרחביה.

וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י ׀ אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ׃

וְשַׁתִּי, ואשים אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים,הים התיכון, שלאורך חלק גדול מדרומו ישבו פלשתים. וּמִמִּדְבָּר, המדבר הערבי התוחם את ארץ ישראל ממזרח, עַד הַנָּהָר, נהר פרת. כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ, ותגרש אותם מִפָּנֶיךָ,ואז תנחלו את הארץ כולה.

לֹֽא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית׃

לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית.

לֹ֤א יֵשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ׃ (פ)

לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי.עליך לבער אותם ולגרשם, משום שאתה עלול לחקות אותם ולהיות מושפע מתרבותם, כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ,למכשול. לא תצליח להתעלם מנוכחותם השורשית במקום. הבידוד מהשפעות הסביבה חשוב לפיתוחו ולעיצובו של עולמך החדש.