וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃ (ס)

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.לפי המסופר בהמשך, לא ברור אם בסופו של דבר כל ישראל שמעו ישירות את כל הדברים. על כל פנים, את תחילתם בוודאי שמעו.

אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.לפי חלק מן הפרשנים דיבר זה אינו ציווי כשלעצמו, אלא הוא הצגתו העצמית של הדובר, שבלעדיה אין משמעות לכל הציוויים הבאים. לפי אחרים, זהו הצו הראשון — להאמין בה' ולדעת אותו. מכאן נובעת הדרישה לבלעדיות:

לֹֽ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי,אתי. אין אלוהות זולתי.

לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָלצורך סגידה ופולחן פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה,צורה או דימוי של כל דבר אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת, וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ,בכל מקום בעולם. היצורים אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ יכולים לרמז גם על מהויות עצומות או מפלצות מים קדומות שנחשבו ליצורים בעלי עצמה שהיו שסגדו להם.

לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא.איני סובלני לשיתוף עם זולתו. בשל כך אני פֹּקֵד, זוכר עֲוֹן, פשעם של אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים, נכדים וְעַל רִבֵּעִים,נינים. אזכור את החטא ואף אעניש עליו את יוצאי חלציו עד הדור הרביעי, לְשֹׂנְאָי,גורל הצאצאים לאורך ארבעה דורות ייקבע לפי מעשיהם הרעים של האבות, אם יוסיפו הצאצאים ללכת בדרכם הרעה.

וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃ (ס)

ומאידך גיסא, עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, לאלפי דורות — ולא רק לארבעה דורות, כמו בדינו של החוטא — לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.תביעת הבלעדיות הכרוכה בקנאה מביאה הן לשלילת כל המתחרים הן לאהבה גדולה.

לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ (פ)

לֹא תִשָּׂא אֶת, תישבע ב שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא,לשקר או לחינם. לאיסור זה משמעות הלכתית חמורה משום שיש במעשה זה פגיעה בכבוד השליט העליון והיחיד של העולם. כִּי לֹא יְנַקֶּה, ימחל, יפטור ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.לחילול ה' אין כפרה. באופן כללי עשרת הדיברות עוסקים במצוות עצמן, ולא בעונשי מי שעוברים עליהן. חילול שם ה' חורג מכך, שכן אין עונשו מוגדר תמיד מבחינת בית הדין והחברה, והוא חמור הרבה יותר מחטאים אחרים. אפילו יום הכיפורים וייסורים אינם מכפרים על הפגיעה בעצם הקשר עם ה'.

זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ,כיום קדוש. השבת ניתנה לישראל עוד קודם לכן, אך עתה היא מקבלת משמעות של קדושה מיוחדת. את הדיבר הזה מקיימים גם באמצעות הקידוש, שבו מייחדים את השבת ומדגישים את ערכה. בקידוש של ליל השבת מקבלים את פניו של היום הקדוש. הזכרת יום השבת וקידושו בפועל מתממשים גם באמצעות מנהגים והלכות נוספים, כגון באכילה ובלבוש.

שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.ששת הימים מיועדים לעבודת בני אדם ולעשיית כל צורכיהם.

וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ,ביום זה שבת אלוקים, כפי שסופר בתחילת התורה, ואף אתה, ישראל, הבא בברית אתו, ביום זה לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה.לא רק אתה באופן פרטי, אלא עליך לדאוג לשביתה סביבתית רחבה — אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.השבת שייכת לכלל האומה. עשיית מלאכה נאסרה על האדם בשבת,

כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ (ס)

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת,כיום סיום מלאכת הבריאה, ובנוסף לזה — וַיְקַדְּשֵׁהוּ.כבר מראשית ימות העולם הוא ייחד וקידש את יום השבת.

כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ (ס)

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ,כיבוד ההורים איננו מעשה טקסי, אלא הוא עניין יומיומי הקשור לחיים עלי אדמות, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.שכרו של מי שמכבד את הוריו הוא חיים ארוכים בעולם הזה. במקום שבו מכבדים את הדור הזקן יש אריכות ימים, שכן ההורים המבוגרים חשים ביטחון קיומי בכך ויודעים שהם יכולים לסמוך על תמיכת הדור הצעיר, וכן הם חשים מוערכים ומשמעותיים למשפחה ולסביבה.

לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח׃ (ס) לֹ֣֖א תִּֿנְאָֽ֑ף׃ (ס) לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ (ס) לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃ (ס)

לֹא תִּרְצָח.לֹא תִּנְאָף.איסור זה של העבירות בתחום המיני, הוגדר בהלכה ובפרשנות המסורתית כקשר עם אשה נשואה לאדם אחר. לֹא תִּגְנֹב. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.אל תעיד עדות שקר. הגדרותיו ההלכתיות של איסור זה רואות בו איסור על מתן עדות שקרית או פסולה במהלך משפט, העלולה להביא למותו של הנאשם, שכן עדות כזאת מערערת את האמון בין בני האדם.

לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ (פ)

לֹא תַחְמֹד, תשתוקק ל בֵּית רֵעֶךָ.לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, שזו החמדה העתיקה, הקבועה והמפורסמת, שלא נעלמה במשך שלושת אלפי השנים שעברו מאז מתן תורה ועד היום הזה, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, את האורות הלוהטים כלפידים, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. וַיַּרְא הָעָםאת התופעות הללו וַיָּנֻעוּ, הזדעזעו ונרתעו אחורנית באופן אינסטינקטיבי, ואז — וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.בעבר הכירו את הנביא בתור המדבר בשם ה', אך עתה לראשונה טעמו משהו מתהליך קבלתה ושמיעתה של הנבואה, וחשו את הפחד המלווה אותו.

וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃

על כן — וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ.אלוקים לא עומד להמשיך לדבר אליכם כך בכל יום. כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת, כדי לנסות אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים.בניסיון זה אתם נבחנים אם בכוחכם לעמוד בדבריו של אלוקים ולקבלם. הניסיון הוא גם מלשון נס, דגל — מי שעומד בניסיון מתנוסס ועולה, שכן הצליח לעמוד במפגש הישיר עם אלוקים ולשמוע את קולותיו ודבריו. וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.מי ששמע אישית את קולו, ומי שזוכר את חוויתו הישירה, יתקשה יותר לחטוא.

וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים׃ (פ)

ולבסוף — וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק,האנשים התרחקו יותר, וּלעומת זאת, מֹשֶׁה נִגַּשׁקרוב יותר אל מקום הברקים והעשן — אֶלתוך הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.בוודאי גם משה פחד, אך תשוקתו להתקרב אל ה' והידיעה שהוא נציגם של ישראל גברו על אימתו.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם,מן המופשט דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.

לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם׃

כיוון שלא ראיתם כל דמות או צורה במפגש עמי, לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, וגם בעבורי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.אל תנסו לייצג אותי באמצעות דמות או צורת גוף. ובכל זאת מותר לעבוד את ה' גם בפולחן ממשי הכרוך באמצעים פיזיים, אלא שאלו צריכים לעמוד בהגדרות מסוימות:

מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ׃

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר, אעשה שאזכר, בכך שאבחר לשכון שם, ועל ידי כן אתם תזכירו אֶת שְׁמִי — אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.אפשרות פרשנית אחרת: כאשר אתה, האדם, תתפלל אלי ותעבוד אותי, יגרום הדבר לכך שאני, ה', אזכיר את שמי ואנכח. הנוכחות האלוקית והברכה אינן מוגבלות למקום מסוים. זוהי הצהרה כוללת לגבי התפילה והזכרת ה' שאינן תחומות במקום.

וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי,ולא מזבח מאדמה, כפי שתואר קודם וכפי שייבנה לצורך המשכן, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית.אבניו לא יהיו גזוזות, מסותתות, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ — וַתְּחַלְלֶהָ.מקובל לפרש כי האיסור להשתמש באבנים אלו נובע מכך שהתורה לא רצתה שכלי המשחית העשויים ברזל, דוגמת החרב, ייטלו חלק בהכנת המזבח המכפר ומתקן.

וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃ (פ)

וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, במדרגות עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.באותם זמנים לבשו חלוקים באורכים שונים, ובגדים תחתונים לא היו מצויים כלל. משום כך, עלייה במדרגות היתה עלולה לחשוף את הגוף. ולכן גם אם בפועל הגוף לא נחשף, שהרי הכהנים לובשים מכנסיים מתחת הכתונת — העלייה נתפשת כך לצופה מן הצד.