וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה',בעקבות עמוד הענן המתווה את נתיב הליכתם. וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים, וְשוב אֵין מַיִם לִשְׁתֹּת, לשתיית הָעָם.

וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהוָֽה׃

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה!וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי?!הרי ידוע לכם שדברים אלו אינם נקבעים על ידי, ומעבר לכך — מַה תְּנַסּוּן, מדוע אתם מנסים אֶת ה'ואינכם בוטחים בו?! הרי בינתיים אין סיבה להתלונן, כי אולי מחר נצטווה לִפנות למקום אחר.

וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם. וַיָּלֶן, התלונן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?פנייתם זו אל משה כבר נשאה אופי של טרוניה, בכי וקטטה.

וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!משה חשש שכדרכן של תלונות המוניות, הצעקות ילכו ויתגברו, והאנשים ילבו את המחלוקת עד כדי אלימות.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָםבאופן טקסי, וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ.הליכה זו של משה — בידו המטה ומלווים אותו זקני ישראל — נועדה להראות לכול שהוא הולך בשליחות מסוימת.

הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם,אתה תבחין בנוכחותי עַל הַצּוּר, הסלע בְּחֹרֵב,בסיני, וְהִכִּיתָ בַצּוּר, כאשר תכה בסלע — וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם.וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.זקני העם לא ראו רק את המים, אלא את נביעתם מן הסלע בעקבות הכאתו במטהו של משה.

וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ (פ)

בעקבות זאת — וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹםההוא מַסָּה, ניסיון וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?בשלב הראשון היתה מסה — פקפוק בכך שה' מלווה אותם ודואג להם, שהרי טענו שה' שלחם למקום שאין בו מים; ובשלב השני היתה מריבתם עם משה.

וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃

וַיָּבֹא עֲמָלֵקממקום מושבו, וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִםשבמדבר. אין כל סימן לכך שעמלק היה עם גדול וחזק, ולמרות זאת הוא יצא ממקומו כדי להתגרות בישראל, שהיו כבר עם רב באותה שעה. נראה שבני עמלק העזו להתקיף את ישראל מכיוון שבשלב זה ישראל עדיין לא התארגנו במבנים צבאיים ושבטיים.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַמשרתו : בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁיםשיהיו מסוגלים להילחם, שהרי מדובר במחנה של עבדים משוחררים חסרי ניסיון צבאי, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר, בעת המלחמה אָנֹכִי נִצָּב, אעמוד עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי,והוא ישמש אות לתמיכתו של אלוקים בך.

וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וּמֹשֶׁה, אַהֲרֹןאחיו וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ — וְגָבַר יִשְׂרָאֵלבקרב, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ,מחמת עייפות — וְגָבַר עֲמָלֵק.

וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃

וִידֵי מֹשֶׁההמורמות אל על — בין שאחזו במטה ובין שהיו ריקות — כְּבֵדִים,כי המלחמה התמשכה. לכן, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ. וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, בלא שיצטרכו להרים את ידם גם הם, שהרי משה יושב, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, משני הצדדים. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, נאמנות לתפקידן, יציבות, או: מורמות בתפילה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ (פ)

וַיַּחֲלֹשׁ, החליש, הביס יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת— את פרשת מלחמת עמלק זִכָּרוֹןלדורות בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַהוראה לעתיד כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, אני מתחייב להשמיד אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.בשל שנאתו המהותית לישראל, לא ייתכן דו־קיום עמו. אם רק יהיה לו הכוח — הוא יילחם בישראל.

וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃

וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַלביטוי תודתו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹשל המזבח ה' נִסִּי.

וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃ (פ)

וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס, כיסא יָהּ.הרמת היד מבטאת שבועה, אף אחיזה בחפץ מקודש מסמלת בתורה שבועה. תמונת היד האוחזת בכיסא ה', המסמל את מלכותו, מגלמת את שבועתו במלכותו ואת מחויבותו ב מִלְחָמָההקבועה שיש לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר,עד מחיית זרעו מן העולם כליל.או שמא התרחש מאוחר יותר. מופיעים כאן רמזים התומכים בהפקעתו של עניין זה מן המהלך הכרונולוגי ואיחורו למתן תורה: ראשית, על מסע העם מרפידים, שם נלחם בהם עמלק, להר סיני יסופר רק בהמשך, ואילו בענייננו מתוארת הגעת יתרו אל המחנה החונה כבר במדבר הר האלוקים. שנית, כאן יסופר כי יתרו משיא למשה עצה בעניין סדרי המשפט והוראת החוקים, כשהוא רואה את משה יושב לשפוט את כל העם מבוקר ועד ערב. תמונה זו תהלום יותר את הימים שלאחר שניתנה תורה, מאשר את התקופה שקודם מתן תורה. היו שיישבו את השאלות הללו, והותירו את סדר האירועים כפי סדר סיפורם, והיו שהחזיקו בדעה שהשתלשלות המאורעות שבכתובים אינה משקפת את סדר ההתרחשויות, והחריגה מן הכרונולוגיה באה ליצור רצף מחודש, הנושא משמעות לעצמו.