וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃

הַחֹדֶשׁ הַזֶּההנוכחי — ולהלן יתברר שזהו חודש ניסן — יהיה לָכֶם רֹאשׁל חֳדָשִׁים,כלומר רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃

ביתר המצוות עליהם לפנות אל העם — דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר, ביום העשירי לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה, בן צאן צעיר — כבש או עז — לְבֵית אָבֹת,לכל משפחה, כלומר שֶׂה לכל בָּיִת.

וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃

וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה,אם המשפחה קטנה מכדי לאכול שה שלם, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹשה משותף, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, בהתאם לסכום הנפשות. אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ, תימנו, תקבעו את המכסה עַל הַשֶּׂה.כיוון שהשה הוא קרבן שייאכל, מכסת הנפשות נקבעת לפי האפשרות המעשית לאכלו. משום כך לא ייחשבו במניין הסועדים תינוקות קטנים, זקנים המוגבלים באכילתם או חולים שאינם מסוגלים לאכול.

שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃

שֶׂה תָמִים, בלא מום, זָכָר בֶּן שָׁנָה, בתוך שנתו הראשונה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ.

וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃

לאחר שתקחו אותו ביום העשירי לחודש — וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹלקרבן כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אחר הצהריים.

וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃

וְלָקְחוּ מִן הַדָּםשל השה הנשחט וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, דפנות הסף של הבית מימין ומשמאל, וְעַל הַמַּשְׁקוֹף,הקורה העליונה שמעל למזוזות, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם.אם שתי משפחות או יותר יתכנסו בבית אחד לאכילת השה או יאכלו אותו כחבורות נפרדות בשני בתים, יש להזות את דמו בבתים שבהם הוא ייאכל.

וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃

וְאָכְלוּכל ישראל אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, בשר צלוי וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִיםעם עלים או קלחים מרים — יֹאכְלֻהוּ.

אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃

אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא,צלוי למחצה, וגם לא בָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ — רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ.השה ייצלה כולו בבת אחת.

וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃

וְלֹא תוֹתִירוּ, תשאירו מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.עליכם לסיים את אכילתו בלילה. וְהַנֹּתָר, אם בכל זאת יישאר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר — בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃

למרות שהאכילה תיעשה כדרכם של בני חורין — וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם.אנשים רבים, במיוחד עובדי אדמה פשוטים, נהגו ללכת יחפים. נעילת הנעליים העידה על כוונה לצאת לדרך. וּמַקֶּלְכֶםלצורך ההליכה יהיה בְּיֶדְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'.

וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם — מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים,עונשים גדולים. אֲנִי ה'.

וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וְהָיָה הַדָּםשתשימו על הפתחים לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם,לסימן שאתם שוהים בהם באותה שעה. וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי, אדלג. או: אחוס עֲלֵכֶםשלא תוכו. וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, לפגוע בְּהַכֹּתִי, בזמן שאכֶּה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃

הימים הללו יצוינו מדי שנה באופן הבא: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ,וכאן לא ניתן הסבר לציווי זה. אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ, עליכם לבער, לכלות שְּׂאֹר, מחמצת מִבָּתֵּיכֶם. כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִישל החג, כולל שני הימים הללו.

וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹןמימי החג שייחגג בשנים הבאות, מִקְרָא קֹדֶשׁ, התכנסות לצורך עיסוק שבקדושה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי — מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.ומעבר לכך, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם.ואף על פי שאין עושים בימים אלו מלאכה, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ — הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.מותר לעשות את המלאכות לצורך התקנת האוכל — השחיטה, הבישול, האפייה וכיוצא בהן.

וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹתשלא יחמיצו כלל, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּהשבו יחול החג הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, מַחנותיכם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.עניינו של האירוע הזה ילווה אתכם גם בעתיד.

בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃

בּחודש ה רִאשֹׁן,חודש ניסן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בלילה תֹּאכְלוּ מַצֹּתעם הקרבן שנשחט באותו יום בין הערביים, כאמור. עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.

שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃

באותם שִׁבְעַת יָמִים,לא רק שתאכלו מצות ולא תאכלו חמץ, אלא גם שְׂאֹר, החלק המוחמץ ביותר בבצק, שבו משתמשים כדי לגרום לעיסה אחרת להחמיץ, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת,שאור, המחמיץ את הבצק — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל,בין שהיא בַּגֵּר וּבין בְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ (פ)

כָּל מַחְמֶצֶת, שם עצם מופשט המציין כל דבר המכיל חמץ לֹא תֹאכֵלוּ. בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹתבימי חג הפסח.

וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:עליכם להתכונן. מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.

וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּתצרור של צמח ה אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, כלי לאיסוף. וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף.באמצעות אגודת האזוב תביאו למגעו של הדם במשקוף ובשתי המזוזות. וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר,משום שבלילה הזה מרחפת גזרת השמדה על מצרים —

וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃

וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַחשלכם, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.

וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.יש מפרטי הדינים שנזכרו כאן, כגון חגירת המתניים ונעילת הנעליים, שהתייחסו רק ליום הפסח הראשון, שבו יצאו ממצרים, אבל עצם ציון חג הפסח נשאר לדורות.

וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, כפי שהבטיח, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת,הקפידו לקיימה גם הלאה.

וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?"לשם מה הפולחן והמעשים המורכבים שאתם עושים?

וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃

וַאֲמַרְתֶּם: "זֶבַח, קרבן פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ, כאשר הכה אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".מאז ועד היום אנחנו חוגגים את הצלתנו באמצעות קרבן זה.וַיִּקֹּד הָעָםכאשר שמע את הדברים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ,ובכך ביטאו הן את הסכמתם לציית להוראות ולבצען, הן את תודתם על בשורת השחרור, שהרי עד כה לא שמעו תאריך מדויק שבו הם עתידים לצאת בפועל ממקום עבדותם.

וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ס)

וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּאת כל פרטי המצווה ודקדוקיה.

וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, הנסיך, המכובד ביותר, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי, בכור המשפחה השבויה אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר,בבית הסוהר, המבוזה ביותר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.

וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃

וַיָּקָם פַּרְעֹהב לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם,הזעקות עטפו את כל המדינה אף על פי שמצרים הוכתה באמצע הלילה, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹןבאמצע ה לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ, צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם,כפי שביקשתם.

גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃

גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם — וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי.אינני יכול אלא לבקש שבתוך תפילותיכם תתפללו גם עלי.

וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃

וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ.המצרים הבינו שהמכה באה עליהם משום שכבלו את ישראל לארצם. עתה, תחת אימת המוות, הם דחקו בישראל בכוח שיעזבו מיד את ארצם. כִּי אָמְרוּ: כֻּלָּנוּ מֵתִים.כנראה לא הבחינו שהמכה פוגעת בבכורות בלבד משום שלא תמיד הבכור ניכר. מן הסתם היו בתים שחיו בהם בכורות אחדים: בין שאף האב בכור, ובין שמדובר בבכורותיהן של אמהות אחדות, ואולי מתו גם הבכורות לאבותיהם שאינם פטרי רחם או גם כל שהיה החשוב ביותר באותו בית.

וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃

מחמת החיפזון — וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם, הכלים שבהם הכינו את הבצק, צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.הם לא יכלו להשאיר אותן להתפחה, ומכיוון שהכילו בצק אי אפשר היה לארוז אותן עם שאר הכלים. על כן החזיקו אותן בצרור על השֶכם.

וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃

עוד קודם לכן — וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת,ובגדים.

וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ (פ)

וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם.ישראל הוציאו ממצרים כל מה שיכלו.

וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, מקום ריכוזם של ישראל, שבו בנו המצרים את הערים הגדולות, סֻכֹּתָה, אל המקום הקרוי סוכות. ישראל מנו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.מספר זה לא כלל את הילדים הקטנים, את הנשים ואת הזקנים.

וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃

וְגַם עֵרֶב רַב, תערובת גדולה של אנשים עָלָה אִתָּם.כיוון ששערי מצרים נפתחו, הגבולות התרופפו והחוקים בוטלו, הצטרפו לישראל אנשים נוספים שביקשו לנצל את ההזדמנות. וְצֹאן וּבָקָרהיה ברשותם, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.

וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם,ועשו ממנו עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, החמיץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ,להתעכב עד להחמצת הבצק. אף על פי שידעו על כך מראש, ההתרחשויות היו פתאומיות. יתר על כן, עמד לרשותם זמן קצוב, שבו אף היו צריכים להכין את הבשר ואת המצות לאכילה באותו לילה. ובמגבלות השעה גַם צֵדָההנדרשת למסע ארוך לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִםהיה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּהשנזכר קודם — היום הראשון של חג הפסח — יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.יוצאי מצרים לא היו קבוצה סתמית. העם המתהווה כאן הוא צבאו של ה'. רעיון זה יתברר ויתפרט יותר בסיפור מתן תורה.

לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (פ)

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה',ללילה הזה ה' המתין כדי לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'.לא היה זה רק ליל הצלתם של ישראל, ה' ייעד אותו מראש והמתין לו שכן משמעותו חורגת ממה שנראה לעין. לאחר ההתרחשות הזאת יהפוך הלילה גם שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ישראל יזכרו ויחוגו את אשר אירע בו וינחילו את הזיכרון הזה לְדֹרֹתָם.אך אולי גם הפסוקים העוסקים בשאר העדות הללו נאמרו קודם לכן. ייתכן שהופעתן של הפרשיות ההלכתיות הנוגעות לדורות כאן, אף שנצטוו עליהן קודם לכן, באה למנוע את עיכובו של סיפור העלילה.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: זֹאת חֻקַּת, דין קרבן הַפָּסַח. מעבר להדרכות המעשיות שהוזכרו לעיל, שרבות מהן יפות לשעתן בלבד, כאן באות הוראות כלליות הנוגעות לדורות : כָּל בֶּן נֵכָר, בן עם זר לֹא יֹאכַל בּוֹ,למרות שעִם ישראל יצאו, כאמור, גם ערב רב שאינם מבני ישראל.

וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃

וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף,עבד שנקנה בכסף, וּמַלְתָּה, ומלת אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ.רק מי שנימול יוכל לאכול את קרבן הפסח.

תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃

תּוֹשָׁבנכרי שיחיה בקרבכם, אך איננו אזרח, וְשָׂכִירנכרי, שנשכר לעבודה לֹא יֹאכַל בּוֹאף על פי שהוא קשור לבית ונחשב כחלק מבני הבית.

בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃

בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵלהפסח. לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה.כולו קדוש כקרבן ואינו נאכל אלא בתחום מסוים. וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹכדרך אכילת רווחה של מלכים.

כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃

כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.

וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר,שאיננו תושב ושכיר, אלא אדם שהגיע ממקום אחר אך מעוניין להתגייר ולהתאחות עם עם ישראל ולעבוד את ה', וְעָשָׂה פֶסַח לַה' — הִמּוֹל לוֹתחילה כָל זָכָר. אחת מדרישות הסף מן הגר היא הכניסה בברית המילה של בני ביתו הזכרים, וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ,את קרבן הפסח, וְהָיָה, אז ייחשב כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ. וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ,כולל מי שנולד לישראל אך לא נימול.

תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃

בעניין זה תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ס)

וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, כֵּןבדיוק עָשׂוּבליל אכילת הפסח.

וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ (פ)

וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּהשלאחר אותו הלילה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.