וַיֵּ֧רֶד יְהוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה׃

וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר. וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר,וכל ישראל נפתחו לשמוע ולקלוט את השיחה. וַיַּעַל מֹשֶׁה.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רֵד הָעֵד, התרה בָּעָםשוב, פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת.כיוון שבני העם יבחינו שהאש הזאת שונה מאש רגילה, שהעשן שונה מן העשן הרגיל, ושגם קול השופר אינו נשמע כקולו של שופר רגיל, הם עלולים להימשך אל המקום מתוך סקרנות ותשוקה. ואם יתקרבו — וְנָפַל מִמֶּנּוּהמון רָב,אם על ידי שומרים המוצבים שם, אשר יפגעו בכל מי שיעלה, או שהעלייה עצמה מסוכנת אף בלא התערבות אנושית.

וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהוָ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהוָֽה׃

וְגַם הַכֹּהֲנִים, משרתי הקודש הַנִּגָּשִׁים אֶל ה',העומדים בשורה הקדמית, לפני שאר העם, גם הם יִתְקַדָּשׁוּ, פֶּן יִפְרֹץ, יפגע בָּהֶם ה'.

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה':לשם מה צריך להזהיר אותם שנית? הרי לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי, כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר: הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ.

וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': לֶךְ רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ,אהרן יצטרף אליך בחלק מן הדרך. בהמשך יתברר שהאנשים הקרובים למשה, אשר יורשו לעלות למקום גבוה יותר מאשר שאר העם, לא יגיעו אל מקום המפגש עצמו. לשם יעלה משה לבדו. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ, יתפרצו לַעֲלֹת אֶל ה', פֶּן יִפְרָץ בָּם.אזהרה נוספת.

וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם׃ (ס)

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶםאת הדברים הללו שנית, ואז, כנראה חזר ועלה אל ההר. אולם האופן שבו נחלקים דיבורי ה' לעשרה אינו מוסכם. צווים אלו, הכוללים עניינים שבין אדם למקום ויחסים שבין אדם לחברו, עומדים ביסודם של המבנה הדתי ושל מערך החיים היהודיים, ובחלקם הגדול הם מקור לערכים המתאימים לאנושות כולה. רובם איסורים החלים על עולם המעשה, אך יש בהם גם צווים חיוביים וגם עניינים הקשורים בתודעה וברגש. אפשר להבחין בין חמשת הדיברות הראשונים, שבעיקרם הם עניינים שבין אדם למקום (שכן גם בכיבוד הורים יש משום כבודו של היוצר), לבין חמשת הדיברות האחרונים, שהם עניינים שבין אדם לחברו, ולא נזכר בהם שם שמים.

וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃ (ס)

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.לפי המסופר בהמשך, לא ברור אם בסופו של דבר כל ישראל שמעו ישירות את כל הדברים. על כל פנים, את תחילתם בוודאי שמעו.

אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.לפי חלק מן הפרשנים דיבר זה אינו ציווי כשלעצמו, אלא הוא הצגתו העצמית של הדובר, שבלעדיה אין משמעות לכל הציוויים הבאים. לפי אחרים, זהו הצו הראשון — להאמין בה' ולדעת אותו. מכאן נובעת הדרישה לבלעדיות:

לֹֽ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי,אתי. אין אלוהות זולתי.

לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָלצורך סגידה ופולחן פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה,צורה או דימוי של כל דבר אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת, וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ,בכל מקום בעולם. היצורים אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ יכולים לרמז גם על מהויות עצומות או מפלצות מים קדומות שנחשבו ליצורים בעלי עצמה שהיו שסגדו להם.

לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא.איני סובלני לשיתוף עם זולתו. בשל כך אני פֹּקֵד, זוכר עֲוֹן, פשעם של אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים, נכדים וְעַל רִבֵּעִים,נינים. אזכור את החטא ואף אעניש עליו את יוצאי חלציו עד הדור הרביעי, לְשֹׂנְאָי,גורל הצאצאים לאורך ארבעה דורות ייקבע לפי מעשיהם הרעים של האבות, אם יוסיפו הצאצאים ללכת בדרכם הרעה.

וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃ (ס)

ומאידך גיסא, עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, לאלפי דורות — ולא רק לארבעה דורות, כמו בדינו של החוטא — לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.תביעת הבלעדיות הכרוכה בקנאה מביאה הן לשלילת כל המתחרים הן לאהבה גדולה.

לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ (פ)

לֹא תִשָּׂא אֶת, תישבע ב שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא,לשקר או לחינם. לאיסור זה משמעות הלכתית חמורה משום שיש במעשה זה פגיעה בכבוד השליט העליון והיחיד של העולם. כִּי לֹא יְנַקֶּה, ימחל, יפטור ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.לחילול ה' אין כפרה. באופן כללי עשרת הדיברות עוסקים במצוות עצמן, ולא בעונשי מי שעוברים עליהן. חילול שם ה' חורג מכך, שכן אין עונשו מוגדר תמיד מבחינת בית הדין והחברה, והוא חמור הרבה יותר מחטאים אחרים. אפילו יום הכיפורים וייסורים אינם מכפרים על הפגיעה בעצם הקשר עם ה'.

זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ,כיום קדוש. השבת ניתנה לישראל עוד קודם לכן, אך עתה היא מקבלת משמעות של קדושה מיוחדת. את הדיבר הזה מקיימים גם באמצעות הקידוש, שבו מייחדים את השבת ומדגישים את ערכה. בקידוש של ליל השבת מקבלים את פניו של היום הקדוש. הזכרת יום השבת וקידושו בפועל מתממשים גם באמצעות מנהגים והלכות נוספים, כגון באכילה ובלבוש.

שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.ששת הימים מיועדים לעבודת בני אדם ולעשיית כל צורכיהם.

וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ,ביום זה שבת אלוקים, כפי שסופר בתחילת התורה, ואף אתה, ישראל, הבא בברית אתו, ביום זה לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה.לא רק אתה באופן פרטי, אלא עליך לדאוג לשביתה סביבתית רחבה — אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.השבת שייכת לכלל האומה. עשיית מלאכה נאסרה על האדם בשבת,

כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ (ס)

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת,כיום סיום מלאכת הבריאה, ובנוסף לזה — וַיְקַדְּשֵׁהוּ.כבר מראשית ימות העולם הוא ייחד וקידש את יום השבת.

כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ (ס)

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ,כיבוד ההורים איננו מעשה טקסי, אלא הוא עניין יומיומי הקשור לחיים עלי אדמות, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.שכרו של מי שמכבד את הוריו הוא חיים ארוכים בעולם הזה. במקום שבו מכבדים את הדור הזקן יש אריכות ימים, שכן ההורים המבוגרים חשים ביטחון קיומי בכך ויודעים שהם יכולים לסמוך על תמיכת הדור הצעיר, וכן הם חשים מוערכים ומשמעותיים למשפחה ולסביבה.

לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח׃ (ס) לֹ֣֖א תִּֿנְאָֽ֑ף׃ (ס) לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ (ס) לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃ (ס)

לֹא תִּרְצָח.לֹא תִּנְאָף.איסור זה של העבירות בתחום המיני, הוגדר בהלכה ובפרשנות המסורתית כקשר עם אשה נשואה לאדם אחר. לֹא תִּגְנֹב. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.אל תעיד עדות שקר. הגדרותיו ההלכתיות של איסור זה רואות בו איסור על מתן עדות שקרית או פסולה במהלך משפט, העלולה להביא למותו של הנאשם, שכן עדות כזאת מערערת את האמון בין בני האדם.

לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ (פ)

לֹא תַחְמֹד, תשתוקק ל בֵּית רֵעֶךָ.לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, שזו החמדה העתיקה, הקבועה והמפורסמת, שלא נעלמה במשך שלושת אלפי השנים שעברו מאז מתן תורה ועד היום הזה, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.