וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר, יתרו חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ:עברו שנים רבות מאז ברחתי. אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים.משה נימק את שיבתו למצרים במניעים אישיים ולא סיפר לחותנו על שליחותו לגאול את עמו. אולי חשש לספר זאת, אולי לא רצה לפרסם דברים אלו קודם שיעלה בידיו למלא את תפקידו, ושמא חשב שיתרו לא יאמין ליומרה זו.וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃

ובאשר לעיכובו של משה מלשוב מצרימה — הרי שם הואשם ברצח — וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָןבהיותו עם יתרו : לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ.פני הדברים השתנו, ואתה יכול לחזור למצרים בלי חשש.

וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, וַיָּשָׁבמשה, כנראה בצעידתו בצד החמור, אַרְצָה מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ.

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ,האותות שנתתי לך אינם מיועדים רק לישראל, אלא — וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה. ועם זאת, דע לך ש אֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָםלמרות הדברים שתשמיע באוזניו והמופתים שתראה לו.

וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃

וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹהאמירה כללית — כֹּה אָמַר ה': בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.ישראל הם כבן בכור לפני ה'.

וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃

וָאֹמַר אֵלֶיךָ: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִיבמדבר, וַתְּמָאֵן, ואתה סירבת לְשַׁלְּחוֹ — הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.כיוון שלא שחררת את בני, אהרוג את בנך.

וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן,במקום הלינה שבו נחו בדרכם למצרים, וַיִּפְגְּשֵׁהוּמלאך ה' וַיְבַקֵּשׁל הֲמִיתוֹ.משה היה נתון במצב קשה מאוד. ייתכן שנראה כגוסס.

וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃

צפורה, אשת משה, היתה בטוחה שהעיכוב או הקטרוג שהופיע בדרכם נבע מהתנהגותם הלקויה. משום כך — וַתִּקַּח צִפֹּרָהאבן צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, שטרם נימול מפני שהיה קטן מדי, או מפני שיצאו לדרך וחששו לקחת אל המסע ילד חולה, או בשל הסכם שנעשה בין משה ומשפחת יתרו אילו ילדים יימולו, כמנהג העברים, ואילו ילדים לא יימולו, כמנהגו של יתרו. וַתַּגַּע לְרַגְלָיו,צפורה הניחה את הערלה ליד רגלי המלאך, משה או הילד, וַתֹּאמֶרלילד : כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.יש לי חיבור חדש אתך עתה, מאחר שמלתי אותך. אפשרות אחרת: צפורה פנתה אל משה, וכינתה אותו חֲתַן דָּמִים, שכן הוא נושע, וחטאו נתכפר בזכות דם המילה, ובכך התחדשה הברית ביניהם.

וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ (פ)

וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ,המלאך הרפה ממשה, לאחר שצפורה מלה את הילד. אָז אָמְרָהצפורה : חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן:לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה,למדבר. וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים.מכאן שהר סיני, הר חורב, עמד בין ארץ מדין — שאולי היתה סמוכה לארץ כנען וקרובה לירדן, לבין מצרים. וַיִּשַּׁקאהרן לוֹ— למשה וקיבל את פניו באהבה.

וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃

וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ,שכן עכשיו היו צריכים לבצע יחדיו את השליחות.

וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי, מנהיגי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃

וַיְדַבֵּראליהם אַהֲרֹן,שהוא המוכר להם, והוא גם מי שיודע לדבר, אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. וַיַּעַשׂאהרן את הָאֹתֹתשקיבל משה כסימנים לאימות נבואתו, לְעֵינֵי הָעָם.

וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃

וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד, זכר ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם,סבלם. חששותיו של משה שייתקל בספקנות נוכח הבטחה זו, התבדו. אמנם בני ישראל לא הכירו את משה, אך הם האמינו בו בשל אישיותו או בזכות האותות. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּלה' כתודה על כך שהגיע זמן גאולתם.