וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר, שנולד בפתיחה הראשונה של כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, לִי הוּא.קידושו יבטא את השתייכותו לי.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים,מן המקום שהיה מקום עבדות. ולא יצאתם משם כבורחים, כִּי, אלא בְּחֹזֶק יָד, בתוקף, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה, וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץבזמן יציאת מצרים ובזמנים שבהם יציינו את זכרה בדורות הבאים.

הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃

הַיּוֹם, בתקופה זו אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב.אין בכך רק הסבת תשומת לבם לתקופת השנה, אלא קביעה נורמטיבית, מעין הקביעות ההלכתיות שנאמרו לפניה ולאחריה, המרמזת שלעולם יחול חג הפסח בחודש האביב.

וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃

לא רק כאן ועכשיו תחגגו את חג הפסח. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ,שהיא אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ — וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, עבודת קרבן הפסח שעשית אותה במצרים, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה— חודש האביב.

שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי — חַג לַה'.

מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃

מַצּוֹת, ולא חמץ יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים,אינך חייב לאכול מצות בכל שבעת הימים, כפי שאפשר היה ללמוד מן הפסוק הקודם, אלא את המצות בלבד תוכל לאכול, ואילו החמץ אסור באכילה באותם ימים. יתר על כן, לא רק אכילת חמץ אסורה, אפילו — וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ.

וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא, שבו תציין את היציאה ממצרים, לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה— כדי שאשמור את הזיכרון ואקיים את המעשים, עָשָׂה ה' לִיאת כל אותם המופתים בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃

וְהָיָה לְךָסיפור יציאת מצרים לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ.כתוב את הסיפור על חפץ שאותו תצמיד לידיך ובין עיניך לשם זכירת הסיפור. לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ,וכדי לזכור כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.

וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ (ס)

מעבר לתזכורות הנהוגות במשך השנה כולה, לגבי הפסח — וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּבזמנה מִיָּמִים יָמִימָה,שנה אחר שנה.

וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃

לאחר שמשה הרחיב לגבי המעשים שנועדו להזכיר את יציאת מצרים — ציון הימים באכילת מצות ולא חמץ, קביעתם בחודש האביב, ההוראות להשבית בו חמץ ולספר בו את סיפור האירועים על פה, ונוסף לכך, מצוות הנחתם של אות וזיכרון כתובים על היד ועל הראש — הוא חוזר לגופו של הציווי שה' הורה לו להודיע לישראל: וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ, וּנְתָנָהּ לָךְ,

וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃

וְהַעֲבַרְתָּ, הפרש כָל פֶּטֶר רֶחֶם, הראשון שיצא מן הרחם לַה', וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, ראשוני הוולדות המשוגרים מגוף הבהמה החוצה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ, הַזְּכָרִיםיהיו קודש לַה'.

וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה.אף בכור החמור קדוש, אך אין להקדישו או להשתמש בו כמו שהוא; יש להמיר אותו בשה — שאותו ייתנו לכהני ה', כפי שיתפרש לאחר זמן. וְאִם לֹא תִפְדֶּהאת פטר החמור — וַעֲרַפְתּוֹ.לא ברור מדוע יסרב אדם לפדות את חמורו; ייתכן שהוא כועס על הכהן שבקרבתו, אולי אינו רוצה או אינו יכול לפדות אותו בשה מסיבות אחרות. וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, שאף הוא אינו קרב על המזבח — תִּפְדֶּה.

וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: "מַה זֹּאת?"מדוע אתם עושים כך בפטר הבהמה, בפטר החמור או בבכור האדם? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "בְּחֹזֶק יָד, בכוח ובתוקף הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃

וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה,ורק זו היתה הדרך שבה הסכים פרעה לשלחנו. כיוון שכך, ה' לקח לרשותו את כל הבכורות. עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.את הבכורות שלקח ה' לעצמו, אני נותן לו".

וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ (ס)

וְהָיָהגם נושא זה לְאוֹת עַל יָדְכָה,ידך, וּלְטוֹטָפֹת, מלה עמומה, שאולי מקורה לועזי. לפי המסורת שבעל־פה אלו התפילין. בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, משום שאנו בחיריו ובנו הוא רוצה. עניין זה ייזכר הן על ידי מתן הבכורות, הן באמצעות הנחת התפילין, המסמלים את הקשר בינינו ובין ה'.