וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, הנסיך, המכובד ביותר, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי, בכור המשפחה השבויה אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר,בבית הסוהר, המבוזה ביותר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.

וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃

וַיָּקָם פַּרְעֹהב לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם,הזעקות עטפו את כל המדינה אף על פי שמצרים הוכתה באמצע הלילה, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹןבאמצע ה לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ, צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם,כפי שביקשתם.

גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃

גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם — וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי.אינני יכול אלא לבקש שבתוך תפילותיכם תתפללו גם עלי.

וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃

וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ.המצרים הבינו שהמכה באה עליהם משום שכבלו את ישראל לארצם. עתה, תחת אימת המוות, הם דחקו בישראל בכוח שיעזבו מיד את ארצם. כִּי אָמְרוּ: כֻּלָּנוּ מֵתִים.כנראה לא הבחינו שהמכה פוגעת בבכורות בלבד משום שלא תמיד הבכור ניכר. מן הסתם היו בתים שחיו בהם בכורות אחדים: בין שאף האב בכור, ובין שמדובר בבכורותיהן של אמהות אחדות, ואולי מתו גם הבכורות לאבותיהם שאינם פטרי רחם או גם כל שהיה החשוב ביותר באותו בית.

וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃

מחמת החיפזון — וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם, הכלים שבהם הכינו את הבצק, צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.הם לא יכלו להשאיר אותן להתפחה, ומכיוון שהכילו בצק אי אפשר היה לארוז אותן עם שאר הכלים. על כן החזיקו אותן בצרור על השֶכם.

וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃

עוד קודם לכן — וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת,ובגדים.

וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ (פ)

וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם.ישראל הוציאו ממצרים כל מה שיכלו.

וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, מקום ריכוזם של ישראל, שבו בנו המצרים את הערים הגדולות, סֻכֹּתָה, אל המקום הקרוי סוכות. ישראל מנו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.מספר זה לא כלל את הילדים הקטנים, את הנשים ואת הזקנים.

וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃

וְגַם עֵרֶב רַב, תערובת גדולה של אנשים עָלָה אִתָּם.כיוון ששערי מצרים נפתחו, הגבולות התרופפו והחוקים בוטלו, הצטרפו לישראל אנשים נוספים שביקשו לנצל את ההזדמנות. וְצֹאן וּבָקָרהיה ברשותם, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.

וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם,ועשו ממנו עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, החמיץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ,להתעכב עד להחמצת הבצק. אף על פי שידעו על כך מראש, ההתרחשויות היו פתאומיות. יתר על כן, עמד לרשותם זמן קצוב, שבו אף היו צריכים להכין את הבשר ואת המצות לאכילה באותו לילה. ובמגבלות השעה גַם צֵדָההנדרשת למסע ארוך לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִםהיה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּהשנזכר קודם — היום הראשון של חג הפסח — יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.יוצאי מצרים לא היו קבוצה סתמית. העם המתהווה כאן הוא צבאו של ה'. רעיון זה יתברר ויתפרט יותר בסיפור מתן תורה.

לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (פ)

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה',ללילה הזה ה' המתין כדי לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'.לא היה זה רק ליל הצלתם של ישראל, ה' ייעד אותו מראש והמתין לו שכן משמעותו חורגת ממה שנראה לעין. לאחר ההתרחשות הזאת יהפוך הלילה גם שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ישראל יזכרו ויחוגו את אשר אירע בו וינחילו את הזיכרון הזה לְדֹרֹתָם.אך אולי גם הפסוקים העוסקים בשאר העדות הללו נאמרו קודם לכן. ייתכן שהופעתן של הפרשיות ההלכתיות הנוגעות לדורות כאן, אף שנצטוו עליהן קודם לכן, באה למנוע את עיכובו של סיפור העלילה.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: זֹאת חֻקַּת, דין קרבן הַפָּסַח. מעבר להדרכות המעשיות שהוזכרו לעיל, שרבות מהן יפות לשעתן בלבד, כאן באות הוראות כלליות הנוגעות לדורות : כָּל בֶּן נֵכָר, בן עם זר לֹא יֹאכַל בּוֹ,למרות שעִם ישראל יצאו, כאמור, גם ערב רב שאינם מבני ישראל.

וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃

וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף,עבד שנקנה בכסף, וּמַלְתָּה, ומלת אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ.רק מי שנימול יוכל לאכול את קרבן הפסח.

תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃

תּוֹשָׁבנכרי שיחיה בקרבכם, אך איננו אזרח, וְשָׂכִירנכרי, שנשכר לעבודה לֹא יֹאכַל בּוֹאף על פי שהוא קשור לבית ונחשב כחלק מבני הבית.

בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃

בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵלהפסח. לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה.כולו קדוש כקרבן ואינו נאכל אלא בתחום מסוים. וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹכדרך אכילת רווחה של מלכים.

כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃

כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.

וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר,שאיננו תושב ושכיר, אלא אדם שהגיע ממקום אחר אך מעוניין להתגייר ולהתאחות עם עם ישראל ולעבוד את ה', וְעָשָׂה פֶסַח לַה' — הִמּוֹל לוֹתחילה כָל זָכָר. אחת מדרישות הסף מן הגר היא הכניסה בברית המילה של בני ביתו הזכרים, וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ,את קרבן הפסח, וְהָיָה, אז ייחשב כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ. וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ,כולל מי שנולד לישראל אך לא נימול.

תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃

בעניין זה תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ס)

וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, כֵּןבדיוק עָשׂוּבליל אכילת הפסח.

וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ (פ)

וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּהשלאחר אותו הלילה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.