הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.משה פונה אל השמים והארץ להקשיב ולהיות עדים לדבריו. אין זו הפעם הראשונה שמשה בוחר בהם כעדים שכן הם קיימים בכל מקום ובכל זמן. מעמדו הרם מאפשר לו להורות להם להקשיב לו.

יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃

יַעֲרֹף,ייזל, ייטוף כַּמָּטָר לִקְחִי,ובהקבלה – תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי.הלקח קשור לדיבורים קשים ומייסרים יותר, שיוטחו בעם כגשמי זעף, ואילו האמרה נינוחה ולוחשת כמו טל. כִּשְׂעִירִם, גשמים, אולי גשמי סערה, עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים, טיפות עֲלֵי עֵשֶׂב.אני עומד לקרוא בשם ה' ולדבר עליו.

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃

כִּי, כאשר שֵׁם ה' אֶקְרָא– הָבוּ, תנו אתם גֹדֶל, כבוד לֵאלֹהֵינוּ.קריאתי בשם ה' מחייבת אתכם, השומעים, לחלוק לו כבוד ושבח.

הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃

הַצּוּר, כינוי לאלוקים המסמל חוזק או גם מקור – תָּמִים פָּעֳלוֹ,מעשהו שלם, כִּי כָל דְּרָכָיו, הנהגותיו מִשְׁפָּט,הגינות ויושר. הוא אֵל אֱמוּנָה,נאמן וְאֵיןעמו עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.מלבד חוזקו, אדירותו ושלמות מעשיו, כל דרכיו מושתתות על נאמנות וצדק, גם אם בעיני אנוש לא כל המאורעות נראים כך.

שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃

על כן שִׁחֵת, ההשחתה לוֹ לֹא, איננה שלו או בשבילו, אלא בָּנָיו מוּמָם,היא המום של בניו. התופעות השליליות בעולם אינן נובעות מכך שה' עושה רעות, אלא משום שילדיו הם דּוֹר עִקֵּשׁ, לא ישר וּפְתַלְתֹּל,מעוקל, מתפתל ומתחזק כדי להצדיק את עיקשותו.

הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃

הֲאם לַה' תִּגְמְלוּ זֹאתבמעשיכם הרעים, עַם נָבָל, שפל וגס וְלֹא חָכָם?!הלוא אינכם פוגעים אלא בעצמכם. ההשחתה בעולם אינה אלא תגובה על מעשיהם של בני אדם. הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ,קונך, שפדה אותך ממצרים, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ,ביסס אותך.:

זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם,ימי קדם, בִּינוּ, התבוננו במאורעות שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר,הדורות הראשונים. שְׁאַלאת אָבִיךָ– וְיַגֵּדְךָ,את זְקֵנֶיךָ– וְיֹאמְרוּ לָךְ.משה יאמר עתה דברים הידועים לשומעיו, אבל השירה הזו לא נועדה רק לזמנם אלא לדורות רבים. בעוד זמן רב, כאשר לא כל הדברים ייזכרו, יהא עליכם לשאול את ההורים ואת הזקנים שיספרו לכם:

בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

בְּהַנְחֵל, כשהנחיל עֶלְיוֹן, אלוקים את הארצות והתכונות ל גּוֹיִם,עמים, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם,בזמן שהפריד את האנושות לשבטים ולאומות, יַצֵּב, הציב גְּבֻלֹת עַמִּים, וסך כל העמים הללו הוא לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.על פי הרשימה המפורטת בספר בראשית, מספר העמים בעולם הוא שבעים, וזה גם מספר הנפשות שהיו במשפחת יעקב בבואם למצרים.

כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃

כִּי חֵלֶק ה'– עַמּוֹ, יַעֲקֹבהוא חֶבֶל, חלק נַחֲלָתוֹ,העם המיוחד לו.

יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃

וכך ה' יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר.אמנם ה' הוא שהוליך את העם למדבר, אבל במדבר הוא גם מצא אותו כחלקו ונחלתו, וּבְתֹהוּ, במקום ריק שאין בו אלא יְלֵל יְשִׁמֹן,יללת השממה. יְסֹבְבֶנְהוּ,הגן על עמו מסביב, יְבוֹנְנֵהוּ,לימד אותו בינה, ו יִצְּרֶנְהוּ, שמר אותו וחס עליו כְּמי ששומר על אִישׁוֹן עֵינוֹ, החלק הרואה שבעין. זהו דימוי לשמירה החשובה, הצמודה, הטבעית והמשמעותית ביותר.

כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃

כְּנֶשֶׁר יָעִיר, המעורר את קִנּוֹ,אפרוחיו, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף.מפני גודלו אין הוא נוחת על גוזליו ורובץ עליהם, אלא מעופף סביבם, וכשהוא מגיע אל הקן הוא נמצא לידם ומעליהם. הוא נמנע מלשבת בתוך הקן במלוא כובדו. יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ– את קנו, כלומר את גוזליו, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ, כנפו. כך נשא אלוקים את ישראל במדבר.

יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃

ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ.הוא מנהיג את ישראל כשהם לבדם, בבטחה ובלא הזדקקות לאחרים. או: הוא לבדו נוטלם ומובילם בדרכם, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי [בָּ֣מֳתֵי] אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃

יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי, מרומי אָרֶץ, וַיֹּאכַלישראל תְּנוּבֹת שָׂדָי,'תנובות השדה' שבמדבר היו המן, המים והשליו. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ, מיני מתיקה מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶןשהוא מוציא כביכול מֵחַלְמִישׁ צוּר,אבן קשה.

חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃

הם קיבלו גם חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם, נוסף ל חֵלֶב, שומן של כָּרִים, כבשים גדולים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן, מקום דשן שמגדל בעלי חיים וצמחים משובחים, וְעַתּוּדִים, תיישים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה,חיטים גדולות ומובחרות, שגרגריהן מזכירים כליות בגלל החריץ החוצה אותן, וְדַם עֵנָב, ויין, שראשיתו במיץ הענבים, אשר תִּשְׁתֶּהאותו כ חָמֶר,משקה משכר.

וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃

אולם מרוב עושר, הנאה ואפשרויות – וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן, ישראל – וַיִּבְעָט,מאס, דחה וזלזל באלוקיו. שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ, התכסית בשכבת חֵלב נוספת, וַיִּטֹּשׁ, ישורון עזב את ה אֱלוֹהַּש עָשָׂהוּ, יְצרוֹ, וַיְנַבֵּל, ביזה, התייחס כאל דבר שנבל, שפג תוקפו, אל צוּר, סלע, תעצומות יְשֻׁעָתוֹ.

יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃

בני ישראל יַקְנִאֻהוּ, יכעיסו את צורם ויגרמו לו לקנא להם בְּעבודת אלוהים זָרִים, בְּתוֹעֵבֹת, בדברים מאוסים יַכְעִיסֻהוּ.

יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃

מי שחוטאים בעבודה זרה אינם עובדים רק לאלים, אלא יִזְבְּחוּאפילו לַשֵּׁדִים, שגם לדעת הזובחים להם לֹא אֱלֹהַּהם, ובכל זאת עובדים להם מתוך רצון למצוא חן בעיניהם. הם יעבדו בהשפעת הגויים שסביבם ל אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם,שלא הכירו, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם, לא עסקו בהם, לא יָראו, או: לא עלה על לב אֲבֹתֵיכֶם.

צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃

ולעומת זאת את ה צוּרש יְלָדְךָ– תֶּשִׁי, נשיתָ, שכחת, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ,שחולל ויצר אותך.

וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃

וַיַּרְא ה'– וַיִּנְאָץ, קצף מִכַּעַסשגרמו בָּנָיו וּבְנֹתָיובפולחנם לזרים.

וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃

וַיֹּאמֶרה' : אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם.לא אתגלה להם. אעמוד מנגד ואסלק מהם את השגחתי הקרובה. אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם.מכיוון שה' יודע את הצפוי להם, אין זו אלא אמירה רטורית, שמשמעה הוא: הרי ברור שבלא השגחתי והתערבותי הם לא יתקיימו. כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת, הפכפך הֵמָּה, בָּנִים לֹא, שאין אֵמֻן בָּם.

הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃

הֵם קִנְאוּנִי, הכעיסו אותי, עוררו את קנאתי בהליכה אחרי לֹא אֵל,דבר שאין בו ממש, ולא בעבודה בעלת משקל וערך, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם. העבודה הזרה קשורה באמונות תפלות, בסגולות ובמזלות. ובאותו אופן אֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם,באויב שאינו עם ממש, בְּגוֹי נָבָל, בתערובות של עמים שפלים אַכְעִיסֵם.

כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, ביטוי ציורי לכעס גדול, וַתִּיקַד, והאש תבער עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית,מַעמקי התהום, וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי, יסודות ה הָרִים.אש זעמי תזעזע את העולם כולו.

אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃

אַסְפֶּה, אוסיף עָלֵימוֹ, עליהם רָעוֹתמלבד אלה שכבר נאמרו. חִצַּי, כלי הענישה אֲכַלֶּה בָּם.הם ייָּרו בחצים רבים כל כך, עד שהחצים יכלו.

מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃

בניו ובנותיו יהיו מְזֵי,מצוצים וסחוטים מ רָעָב, וּלְחֻמֵי, אכולי רֶשֶׁף, מזיקים, וְקֶטֶב מְרִירִי,רוח רעה, או: מגפה קשה ורעה, וגם שֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת, זעמם של זֹחֲלֵי עָפָר.הם ייפגעו לא רק מהכשת נחשים, אלא אפילו מנשיכת בהמות הבית. לכאורה זה נראה עונש קל יותר, אבל דווקא פגיעות כאלה עלולות לגרום להם לאבד תקווה משום שיחושו שהם ניזוקים מכל כיוון.

מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃

מִחוּץלבתים תְּשַׁכֶּל, תשמיד, תעשה את קרובי המשפחה שכולים, חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, ומהמקומות הנסתרים תבוא אֵימָה, גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה.הכול ייענשו ויסבלו.

אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃

אָמַרְתִּי: אַפְאֵיהֶם, אפקירם, אפזרם לקצוות כמו פאה, או: אדקור אותם. אַשְׁבִּיתָה,אכלה מֵאֱנוֹשׁ, מבין אנשים את זִכְרָם.

לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃

ואכן הייתי משבית את זכרם של ישראל מפני כפיות הטובה, הבגידות והנאצות שלהם, לוּלֵי,אילו לא מ כַּעַסה אוֹיֵב אָגוּר, הייתי חושש, או: אילו לא היה כעסו כָּנוּס, או: אילו האויב שאני רוצה להתגרות בו ולהילחם בו לא היה כועס, הייתי נוהג אחרת. אולם כיוון שהאויב וכעסו קיימים, אני חושש פֶּן יְנַכְּרוּ, יתנכרו צָרֵימוֹ, אויביו של ישראל לכך שאני הוא הפועל. פֶּן יֹאמְרוּ: יָדֵנוּ רָמָה, תקיפה, וכוחנו הוא שהביא על ישראל את הפורענויות, וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת.

כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃

כִּיאותו אויב, גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, חסר דעת הֵמָּה– אנשיו, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה, לדעת שלא עלו לגדולה בזכות עצמם אלא משום שישראל היו מעורבים במאורעות.

ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃

לוּ חָכְמוּאותם אויבים, והיו מתבוננים מראש במצב – יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם,היו מבינים את סופם של המאורעות, או של עצמם, שכן היו נוכחים לדעת שניצחונותיהם באים שלא בדרך הטבע,

אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃

והיו אומרים: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָדמשלנו אֶלֶףמישראל, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה?!איך ישראל נופלים תשושים וחסרי יכולת מול כוחות מעטים משלנו, אִם לֹא כִּי צוּרָם, סלע מבטחם, אלוהיהם הוא ש מְכָרָם,מסרם, וַה' הִסְגִּירָםבידינו. הניצחון לא בא מכוחנו אלא משום שה' מעניש את עמו".

כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃

כִּילאמתו של דבר, ישראל, לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם. הרי צורם של האויבים אינו חזק כצורנו, ואף על פי כן – וְאֹיְבֵינוּהם פְּלִילִים, השופטים והמענישים אותנו.

כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹםהמושחתת גַּפְנָםשל אויבינו, והרוחניות שלהם צומחת מִשַּׁדְמֹת, משדות העיר עֲמֹרָה.מקור מחשבותיהם ומעשיהם בערים הרעות והחטאות סדום ועמורה. עֲנָבֵמוֹ, ענבי הגפנים הללו הם עִנְּבֵי רוֹשׁ, רעל, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, ארסיים לָמוֹ,להם.

חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃

חֲמַת, ארס תַּנִּינִם, נחשים הוא יֵינָם, וְרֹאשׁ, רעל, או: גולגולת פְּתָנִים, נחש אַכְזָר.את עצמת האכזריות ואת כמויות הארס שיחווה עם ישראל במשך כל שנות גלותו אין לבטא אפילו במלים הקשות של השירה הזו.

הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃

גם פשרן אינו ידוע – הֲלֹא הוּא כָּמֻס, חבוי ושמור עִמָּדִי, חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי.הגויים שינהגו באכזריות לא יראו זאת, ואף ישראל המיוסרים לא יהיו פקוחים מספיק לראות ולהבין. כך יישאר הדבר כסוד נסתר.

לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, התשלום. אותם אוציא אל הפועל לְעֵת תָּמוּט, תזדעזע רַגְלָםשל הגויים, כאשר תגיע השעה שהרוע שלהם ימוטט אותם , כִּיאז יהיה קָרוֹב יוֹם אֵידָם,מפלתם, וְחָשׁ, וימהרו ה עֲתִדֹת לָמוֹ,אליהם .

כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃

כִּי, כאשר יָדִין ה'את עַמּוֹ, לאחר שיסתיר פניו מהם, וְעַלהנעשה ב עֲבָדָיו יִתְנֶחָם,יתחרט, כביכול. ההכאות שספגו עקב ההתנכרות והעזיבה יגדשו את הסאה, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד,הלך כוחם, וְאֶפֶס, אין עָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט וְעָזוּב, מי שמחוזק.

וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃

וְאָמַרה', ואולי גם ישראל עצמו : אֵי, היכן אֱלֹהֵימוֹ, האלים שהאמינו בהם, צוּר חָסָיוּ בוֹ, המשגב שבו הם בטחו ?!

אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃

אלו אֲשֶׁראת חֵלֶב, שומן זְבָחֵימוֹ, זבחיהם יֹאכֵלוּ,וש יִשְׁתּוּאת יֵין נְסִיכָם,היין שהם מנסכים לאלוהיהם – עכשיו יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי, יהיו עֲלֵיכֶם סִתְרָה, מחסה.

רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃

רְאוּ עַתָּה, בזמן הגאולה, לאחר שייווכחו הכול כי אין ממשות בכל אלה שחסו בצלם, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִיזה ש אָמִית וַאֲחַיֶּהלפי רצוני, מָחַצְתִּי, אכה וארוצץ וַאֲנִיגם אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.הכול נתון בידי.

כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃

כִּי, כאשר אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִיבשבועה וְאָמַרְתִּי: חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.כשבני אדם נשבעים, הם אומרים: 'חי ה'', ואילו ה' נשבע בעצמו, כביכול.

אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃

אִם, כאשר שַׁנּוֹתִי, אשנן את בְּרַק חַרְבִּי,כשתצא מנדנה, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט, בעשיית הדין יָדִי,אז אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.הנקם והשילם ישובו על אויבי ישראל משום שהם צרַי ושונאַי. אכן, עם ישראל נענש על חטאיו, אבל שונאיו אינם רודפים אותו בגללם, אלא להיפך, דווקא הקשר של ישראל אל ה' ודווקא רצונם לקרוא בשמו ולייצגו בעולם הם שמביאים את האויבים להתנכל לישראל. האויבים פוגעים אפוא בישראל משום שהם שונאים את אלוקי ישראל.

אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃

או–אז אַשְׁכִּיר, אהפוך לשיכורים, כביכול, את חִצַּי מִבליעת דָּם,המדומה ליין, וְאז חַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר,חצי יהיו שיכורים מִדַּם חָלָל, הרוגים וְשִׁבְיָה,שבויים, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת, מהומות האוֹיֵב.

הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ (פ)

כאשר ה' יביא את גאולתם של ישראל – הַרְנִינוּ,רננו, שירו, גוֹיִם,ל עַמּוֹ, מפני שאז יתברר שגם כאשר ישראל סבלו מאוד, ה' מעולם לא עזב אותם, אלא הסתיר פניו מהם, כלומר רק נדמה להם כאילו אינו עמם, כִּיכשה' יתגלה, את דַם עֲבָדָיוהשפוך הוא יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר, יטהר בכך את אַדְמָתוֹואת עַמּוֹ. פירושים נוספים: אדמתו שתספוג דמם של הצרים תכפר על עמו; עמו יטהר את אדמתו על ידי הריגתם של שופכי הדם.

וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם, הוּא וְהוֹשֵׁעַ, כך שמו המקורי לפני שמשה שינה את שמו ליהושע בִּן נוּן.שניהם אמרו את השירה, בעיקר כדי לחלוק כבוד ליהושע. כך קיבל הושע בן נון, כאיש מן השורה, את הסמכות ממשה.

וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיְכַל, סיים מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶםפעם נוספת : שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,הקפידו אתם עליהם, וגם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאתבעתיד. רשימות של מצוות, איסורים, ברכות, קללות ועונשים כבר נאמרו בהרחבה; השירה אינה מתייחסת לפרטים ולפרטי הפרטים שכל הספר מלא מהם, אלא לעיקרון הכללי של הנאמנות לה' ולשמירת תורתו.

כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (פ)

כִּי לֹא דָבָר רֵק, חסר ערך הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם.חייכם תלויים בשמירת התורה, כתלותו של אדם התלוי על פי תהום בחבל שבו הוא אחוז, וכתלותו של השוהה במדבר במנת המים האחרונה. וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.פטירתו של מֹשֶׁה עֶבֶד ה' תתואר כאן כמצווה שהרב מצווה את עבדו, ב'עשה' ו'לא תעשה' – וּמֻת בָּהָר, וְשָׁמָה לֹא תָבוֹא.

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה– באותו יום שאמר את השירה, יומו האחרון של משה בעולם הזה, לֵאמֹר:

עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה,המתנשא לגובה וגלוי מכל עבריו, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי, מול יְרֵחוֹ.מיקומו המדויק באזור זה איננו ידוע. וּרְאֵהמההר אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, כפי שהבטחתי לך לראות את הארץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה,לנחלה.

וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃

עלייתך להר לא נועדה רק לשם ראיית הארץ. וּמֻת– לשון ציווי – בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.נפשך תחזור אל מקורה. ביטוי זה מאפיין רק את הסתלקותם של צדיקים. כַּאֲשֶׁר, כמו ש מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וזאת כעונש עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם, בגדתם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁב מִדְבַּר צִן– עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.היה עליכם לקדש את ה' ולא עשיתם זאת, כמו שמבואר בסיפור מי מריבה. לא נענשתם על כך בעצם המיתה. אתם מתים באשר השלמתם את תפקידכם, אבל עונשכם הוא שלאחר עמלכם הרב בהנהגת ישראל ממצרים ולאורך תלאות המדבר, לא תזכו בנחת של ירושת הארץ.

כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

כִּי מִנֶּגֶד, ממול תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.פרשת וזאת הברכהמופיעים בה יחדיו דברי איחול וברכה ודברי נבואה פרטיים וכלליים העתידים להתרחש בקרוב או לאחר שנים רבות. מכיוון שאלו הן ברכות נבואיות, חשיבותן חורגת מזו של ברכה או צוואה רוחנית שנותן אדם פרטי קודם מותו. גם אזכור משה בגוף שלישי בברכות מורה על כך שאין הוא מבטא בהן את דבריו האישיים, אלא הוא מוסר את דברי ה'.