כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָרָשָֽׁע׃

כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּםהן במשפט האזרחי הן בהקשר פלילי, וְהִצְדִּיקוּהדיינים אֶת הַצַּדִּיק, הזכאי בדין זה וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע,מי שהורשע בדין.

וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר׃

וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת, בן מכות, חייב מלקות הָרָשָׁע,אם יתברר שהרשע לא רק עשה עוול לחברו אלא עשה גם חטאים שעליהם ראוי להלקותו – וְהִפִּילוֹ, יטה אותו הַשֹּׁפֵט, וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר.מספר המלקות לא יהיה קבוע, אלא הוא ייענש כפי יכולתו לשאת את המכות המספיקים לרשעתו. ועוד, אם הורשע בכמה עברות הוא יוכה על כל איסור ועל כל סעיף בפני עצמו.

אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃ (ס)

אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף.אין מלקים את הנידון על עברה אחת יותר מארבעים מלקות, פֶּן, שכן אם יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה– וְנִקְלָה, יתבזה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.כל מכה רבה מעבר למגיע לו ממיטה על אחיך קלון. או: אם מתוך כאב יאבד את השליטה בסוגריו לעיני הנוכחים, הוא יגיע לידי קלון, והרי עונשו מלקות בלבד ולא בושת פנים.

לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃ (ס)

לֹא תַחְסֹם שׁוֹרמלאכול את התבואה בְּדִישׁוֹ,כאשר השור דש. באופן טבעי השור העובד בעבודה זו מעוניין לאכול מן התבואה שלפניו. מלבד איסור צער בעלי חיים שבדבר, לבעלי הבהמה הדשה בשדה תבואה מוענקת זכות ממונית בהנאה מן התבואה שבשדה. וממילא מי שעובר על הציווי הזה צריך לשלם את שווי אכילתה. כיוצא בזה, כיוון שמטרת המצווה היא הולדת ילדים שימשיכו את שם המת, אם האיש או האשה אינם מסוגלים מטבעם ללדת – לא תחול עליה החובה.

כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים, בני אב אחד יַחְדָּו. חכמים הבינו כי 'יחדו' הוא ציון של זמן, שמשמעו יהיו חיים באותו זמן; ולפיכך אם נולד אח לאחר מיתתו של אחיו, לא יחול עליו גדר ייבום. וּמֵת אַחַד מֵהֶם, וּבֵן אֵין לוֹבמותו – לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה,מחוץ לתחום המשפחה הזו, להינשא לְאִישׁ זָר,שאיננו שייך למשפחה, אלא יְבָמָהּ, אחי בעלה, גיסהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּבכך לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.הפעולה נקראת על שם מימוש הקשר עם היבם, או: בנישואיו עמה יסיר את יחסי היבמוּת–הגיסוּת ביניהם, והרי היא אשתו לכל דבר ועניין.

וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵדאותה אשה, יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת.לא פירשו הוראה זו כפשוטה – קריאת הילד בשמו של הנפטר ממש – אלא כהתייחסות אל הבכור כאילו היה בנו ולא כבן אביו הביולוגי, כדי ש לֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל,כי לאדם שהתחיל להקים משפחה ומת בלא ילדים אין המשך, וכאילו שמו נמחק. משום כך מצֻווה היבם לשאת את אלמנת אחיו, ולהשתדל להוליד ממנה ילד.

וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ין יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי׃

וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה,אל השער, מקום מושבו של בית הדין, אֶל הַזְּקֵנִים, השופטים, וְאָמְרָהבפניהם : מֵאֵן, סירב יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל– לֹא אָבָה, רצה ל יַבְּמִי.

וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ׃

וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו.הם ייעצו לו לפי הנסיבות המתאימות לו. יש שישדלו אותו לייבם, ויש שנישואיו עם היבמה עלולים להיות מורכבים, למשל אם יש פערי גיל גדולים ביניהם. במקרים כאלה הזקנים ייעצו לו שלא לשאת אותה. וְעָמַד וְאָמַר: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.

וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו,לפניו, מולו על הקרקע ולא על פניו וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה, באופן המבזה הזה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו.

וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃ (ס)

וְנִקְרָא שְׁמוֹשל הבית הזה בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.מעשה זה בא לגנות את המסרב לגמול חסד עם אחיו המת. אבל אפשר גם להבינו כמעשה של כפרה ותיקון, שימנע עונש ממי שלא הקים את שמו של המת, שכן במקרים מסוימים בית הדין מייעצים לו שלא לייבם, אף שהוא היה רוצה לעשות זאת. כאן מדובר על זכות נוספת של הנפגע.

כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃

כִּי יִנָּצוּ, יתקוטטו אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו,ושניהם יאחזו זה בזה כך שלא יהיה אפשר להפריד ביניהם, וְקָרְבָהאליהם אֵשֶׁתהאיש הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ,משום שנראה לה שהשני עלול להכריע אותו, והיא תעשה את מה שביכולתה לעשות: וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיושל הגבר האחר כדי להכאיב לו, ובכך לגרום לו להרפות את אחיזתו בבעלה.

וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃ (ס)

בשל הסכנה והבושה שבדבר – וְקַצֹּתָה, קצוֹץ אֶת כַּפָּהּ,כף היד שנגעה בו כך. לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ.אל תרחם עליה. הכתוב הזה התפרש על ידי חכמים בשתי משמעויות: האחד, במשמעות מילולית, כדין המוטל על הנוכח בשעת מעשה. יש להציל את נפש האיש העלולה להסתכן על ידי האשה ובעלה גם במחיר פגיעה גופנית באשה כדי לנטרל את אחיזתה. והשני, במשמעות סמלית – תשלום ממון שיוטל עליה לאחר מעשה, כמו באמור בפרשת החובל בחברו יָד תַּחַת יָד – ממון. לפי פירוש זה, המצווה מוטלת על הדיין, ומכאן נלמדים 'תשלומי בושת', המוטלים על מי שמבייש את חברו בהכאה או במעשה אחר בגופו.

לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ (ס)

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה,אבן גדולה, שתשמש אותך בעת קנייה, ואבן קטנה שתשמש אותך בעת מכירה, כדי לגנוב את ההפרש בין המידה שתציע למידה האמתית.

לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃

כיוצא בזה, לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה,שני כלים למדידת נפח, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, איפה גדולה שתשמש לקנייה, וקטנה למכירה. גם אם אין בכוונתך לרמות, אל לך להחזיק ברשותך שתי מידות שונות למטרה כלשהי, שכן עצם החזקתן עלולה לפתותך לנהוג שלא ביושר.

אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃

במקום מידות אלו – אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק, וצודקת, והוגנת יִהְיֶה לָּךְ. אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק, וצודקת יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ,

כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃ (פ)

כִּיהצדק אינו עניין חברתי גרידא, אלא תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.אמנם ישראל הוזהרו שלא להציק לצאצאיו של עשו, אך עמלק יוצא מן הכלל. מחמת שנאתם הבלתי רציונלית של בני עמלק לישראל לא רק הותר להילחם בהם, אלא ישראל צֻוו להרגם, ולזכור לנֶצח את החובה למחות את זכרם מן העולם.

זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם,

אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃

עמלק היה עם קטן, ולא ערך מלחמת חרמה כנגד ישראל אלא – אֲשֶׁר קָרְךָ, פגש בך בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב, תקף מאחור בְּךָאת כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים, החלשים ההולכים לאט ובקושי אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עם ישראל, היית באותו זמן עָיֵף וְיָגֵעַמשנות הגלות והשעבוד במצרים ומן ההליכה במדבר וְלֹאהיית אז יָרֵא אֱלֹהִים,ולכן נהרגו במלחמה כל נחשלי העם. או: ועמלק אינו ירא אלוקים.

וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ (פ)

מכיוון שעמלק עשה זאת ביזמתו ומתוך רשעות לשמה, ללא שום התגרות של ישראל ובלי סיבה וטעם – וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ,כשתבואו לארצכם ותשכנו בה במנוחה, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם,בכל מקום שהוא נמצא. לֹא תִּשְׁכָּח, כדי שלא יאיים עליך שנית, וגם כדי להתנקם בו, משום שהיה האויב הראשון ששנאתו לישראל הייתה אידיאולוגית.