כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃

כִּי יִמָּצֵא חָלָל, אדם שניכר שנרצח בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה,ו לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.איש איננו יודע מה אירע ומיהו החלל.

וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃

אשר על כן – וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ,מנהיגי העם הגדולים, חכמי הסנהדרין הגדולה, וּמָדֲדוּאת המרחק מן החלל אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.

וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃

וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָהביותר אֶל הֶחָלָל,שכמובן לא הוכח שהוא נהרג דווקא על ידי אנשיה, אך מניחים שיש לו סיכוי רב יותר לקשר עם אנשי העיר הקרובה מאשר לאנשי מקום אחר. לכן – וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, ראשי העיר המסוימת הזאת עֶגְלַת בָּקָרצעירה, בשנתה הראשונה או גם השנייה. אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ,שלא עבדו בה מעולם, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹללשם חרישה או עבודות אחרות. זוהי עגלה רכה למדי, כי על העגלים הגדולים יותר היו מניחים עול, ולוּ כדי להרגילם בקבלתו.

וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃

וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל, עמק אֵיתָן,קשה וטרשי, או: נחל זורם בחוזק אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ,יעובד, וְלֹא יִזָּרֵעַ,מפני שהוא תלול ומסולע או שוטף. אף על פי שהוא קרוב לאזור מיושב, הוא עצמו שומם. וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה,יחתכו את ראשה מן העורף, שלא כשחיטה הנעשית בצוואר, בַּנָּחַל.פרטי הטקס מסמלים את ההרוג: האדמה שאינה מצמיחה דבר; העגלה הצעירה שלא הביאה עדיין ולדות ואף לא נעשתה על ידיה שום עבודה; עריפתה – שהיא מהופכת לשחיטה המאפשרת את אכילת הבהמה; הכול יורד לטמיון כחייו של החלל שנקטעו.

וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע׃

וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה', ובמקרים רבים עַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.ואף הם ישתתפו עם זקני העיר במהלך הטקס.

וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃

וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא,שנמצא שהם הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל, יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.

וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה [שָֽׁפְכוּ֙] אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃

וְעָנוּ וְאָמְרוּ: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.הן ברחיצת ידינו הן במלותינו אנו מצהירים כנציגי עירנו שידינו נקיות משפיכת הדם, לא עשינו דבר הקשור לרצח הזה אפילו באופן סביל, ואיננו יודעים מיהו האשם. מכאן עולה שאם חושדים באדם מסוים, אין מקיימים את טקס המדידה והעריפה, אלא מעמידים את האשם לדין.

כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃

כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, הרובץ כקללה על הארץ בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל,שהרי כבר נאמר: לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. כיוון שאיננו יודעים מיהו האשם, אנו מבקשים ממך, ה', לכפר על שפיכת הדם למרות שהרוצח לא בא על עונשו". וְנִכַּפֵּר, ויתכפר לָהֶם הַדָּם.

וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס)

פרשת כי תצא

כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, מלחמת רשות אך לא במלחמה על כיבוש הארץ שנצטוו בה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְכנהוג שָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.בעבר רוב השבויים היו נמכרים לעבדות, מלבד יוצאי דופן, שהיו נפדים.

וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר. וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.אך על מנת שהיא תיעשה אשתך יש לקיים הליך מיוחד. אין אלו נישואין רגילים, כי בהיותה שבויה אין ההחלטה תלויה בה כלל. עם זאת, גם בהליך הזה ניכרת התחשבות באשה.

וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃

וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ,וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ.היו שפירשו: תגדלן, ויש אומרים: תקצצן. נראה שלדעת כולם עשייה זו היא אות לאבלות ולניוול. ייתכן שאם נהגו במקומה לגדל ציפורניים ליופי – עליה לקצצן, ואם נהגו במקומה לקצוץ ציפורניה, עליה לגדלן.

וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ,שאולי הייתה מפוארת, שהרי נחטפה מביתה, מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח, חודש יָמִים,היא תתאבל עליהם, שכן מן הסתם נלקחה מבית שאת שאר יושביו הרגו החיילים. אמנם ייתכן שהייתה נשואה באותה עת, אך בין כך ובין כך כל הקשרים שהיו לה מופרים, והיא מתאבלת על עברה. וְרק אַחַר כֵּן– תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ, אבל לא בתקופת אבלותה. לא ראוי ולא הגון שבעת אבלה ובכייתה אתה תשחק עמה, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.בעקבות מהלך זה – גילוח הראש, עשיית הציפורניים, הסרת שמלתה ובכייה הממושך – ייתכן שיופיה הועם בעיניך. אם בכל זאת אתה רוצה בה, היא נעשית אשתך בפועל.

וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃ (ס)

וְהָיָה אִםבגלל המראה החדש שלה או מסיבה אחרת לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ– וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ,עליך לשחררה, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף,למרות שהיא שבויה ומעמדה הוא מעמד שפחה. לֹא תִתְעַמֵּר, תשתמש, או: תתעלל בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.רגשית היא כבר יצאה מגדר שבויית חרב המיועדת להיות שפחה, שכן כשלקחת אותה נטעת בה מעין הבטחה לעתיד אחר. על כן, אם תחליט שאינך מעוניין בה, אין לך זכות מוסרית להסב לה סבל נוסף, ואתה חייב לשחררה.

כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָהיחסית, כלומר אינה אהובה, שאם לא כן היה מגרשה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים– הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה,לשנואה.

וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃

וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ,כאשר האב יצווה להוריש את רכושו לבניו, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר, להעדיף אֶת בֶּן הָאֲהוּבָהשאיננו בכור עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר,

כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃ (ס)

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, יאשר, יודיע לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ.לפי חוק התורה, הבן הבכור הוא היורש העיקרי, והוא מקבל חלק כפול בירושה מכל בן אחר, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ,הוא הצאצא הראשון שלו, ולכן לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.

כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר, שאינו מקבל מרות וּמוֹרֶה,מורד, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ,והוא יבצע עברות רבות עד שיתחייב מלקות, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, והוריו יענישו אותו במלקות לפי החוק. ובכל זאת הוא לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.

וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃

וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ, חכמי בית הדין וְאֶל שַׁעַר, מקום המשפט שב מְקֹמוֹ.

וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃

וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶהשאנו מחזיקים בו סוֹרֵר וּמֹרֶה– אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּואף זוֹלֵל וְסֹבֵא,התנהגותו מחפירה.

וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃ (ס)

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים– וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ,אין לו תקנה. כשניכר שהוא מושחת לחלוטין, הוא נדון למוות. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.דין זה בא להרתיע ולעצב תפיסת משמעת חדה ובהירה, למרות שהמעשים שעושה הבן בהווה כשלעצמם אינם מחייבים עונש מוות.

וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶתבעקבות חטאו, וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ,לאחר שכבר הומת, שכן בחוק התורה התלייה אינה אמצעי להמתה –

לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃ (ס)

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ, אל תשאיר את גופתו בלילה עַל הָעֵץ, כִּיאם קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא– ביום שבו נתלה, כִּי קִלְלַת, ביזיון ל אֱלֹהִים– תָּלוּי.מציאותו של אדם תלוי מבזה את יוצרו, שכן האדם עשוי בצלם אלוקים. כיוון שכך, דין זה אינו חל רק על אנשים מבני ישראל, וגם אם מזדמן לתלות גוי על עץ – יש לקברו באותו יום. וְלֹא תְטַמֵּאבהשארת מת תלוי על עץ אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.