בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם,ומעמדכם זה מחייב אתכם להימנע מן המנהגים הרווחים בסביבתכם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ,אל תדקרו או תשרטו עצמכם בסכינים עד זוב דם כביטוי לאבל, כפי שתראו בין העמים, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה, אל תמרטו את שערות הראש בֵּין עֵינֵיכֶם, במרכז הראש שנמצא מעל העיניים, לָמֵת.

כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהוָ֗ה לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (ס)

אין ה' רוצה שבניו ישחיתו את גופם ויהיו כעורים, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ.אתם מוקדשים לה', וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל־תּוֹעֵבָֽה׃

לֹא תֹאכַל כָּלדבר הנחשב תּוֹעֵבָה.לפי דעות מסוימות, גם דברים המתועבים בעיני שאר העמים הנוכחים בסביבתם.

זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים׃

זֹאת הַבְּהֵמָהאֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ:שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים,

אַיָּ֥ל וּצְבִ֖י וְיַחְמ֑וּר וְאַקּ֥וֹ וְדִישֹׁ֖ן וּתְא֥וֹ וָזָֽמֶר׃

מלבד בהמות הבית הללו מן הבקר ומן הצאן, מותר לכם לאכול גם אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר,הדומה לצבי גדול, וְאַקּוֹ,כנראה הוא היעל, וְדִישֹׁן וּתְאוֹ, שור בר מסוים וָזָמֶר,שלפי דעה אחת הוא הג'ירף, והיו שפירשוהו כבעל חיים שכל גופו מכוסה צמר קצר, הנראה זמור, כלומר גזוז ממנו. אף שזיהוין של החיות הנזכרות כאן אינו ודאי, אין לכך חשיבות רבה לעניין התר אכילתן, משום שהתורה מפרטת סימנים שעל פיהם ניתן לקבוע אם בהמה מותרת או אסורה:

וְכָל־בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃

וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה,מעין ציפורן המקיפה את כף הרגל, ואין לה כף שהאצבעות ניכרות בה, ולא די בסימן זה, הקיים גם בסוס ובחמור אלא – וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, פרסותיה מחולקות לשתיים, והיא גם מַעֲלַת גֵּרָה, חוזרת ולועסת את מזונה בַּבְּהֵמָה– אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.

אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת־הַשָּׁפָ֜ן כִּֽי־מַעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃

אַךְ אֶת זֶהלֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָההַשְּׁסוּעָה, יצורים העונים רק על אחד מהתנאים, מעלי גרה או מפריסי פרסה שסועה : אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן, כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה, הם וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ– טְמֵאִים הֵם לָכֶםואסורים באכילה. אם הארנבת והשפן הם היצורים הקרויים כך כיום – אין הם מעלים שנית את המאכל שנבלע לקיבה, אך לעיסתם דומה להעלאת גרה לעיני המסתכל.

וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֥ה הוּא֙ וְלֹ֣א גֵרָ֔ה טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ׃ (ס)

וְכן אֶת הַחֲזִירלא תאכלו, כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּאואף שוסע שסע פרסות, וְלֹאמעלה גֵרָה– טָמֵא הוּא לָכֶם. מִבְּשָׂרָםשל כל בעלי החיים הטמאים לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ.חכמים דרשו על פי כתובים נוספים שלא כל מגע בנבלה אסור אלא מגע עמה בזמנים שאדם קרב אל המקדש וקודשיו, כגון בזמני עלייה לרגל.

אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ׃

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר, האיבר שבאמצעותו הוא שוחה במים, וְקַשְׂקֶשֶׂת, קשקשים מכסים את גופו – תֹּאכֵלוּ.

וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ס)

וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת– לֹא תֹאכֵלוּ. טָמֵא הוּא לָכֶם.האיסורים אינם חלים דווקא על דגים אלא על כל היצורים המימיים שאין להם סנפיר וקשקשת.

כָּל־צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ׃

כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ.

וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תֹאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם הַנֶּ֥שֶׁר וְהַפֶּ֖רֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה׃

וְאולם זֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר, העוף המזוהה בשם זה גם בימינו, אם כי היו גם דעות אחרות. וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה, עופות מדבריים, שאולי הם דומים לנשר

וְהָרָאָה֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃

וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה,מיני עופות דורסים לְמִינָהּ. האיסור אינו מתייחס לעוף מסוים אלא לקבוצת עופות מזנים קרובים או זהים.

וְאֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃

וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ

וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, המזוהה, לפי השערה אחת, עם היען, הנעמית. יצור גדול מאוד בעל כנפיים שאיננו יכול לעוף אלא מהלך, ונמצא בעיקר במדבריות. וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף, שנהוג לזהותו עם עוף מים, וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ,קבוצת עופות דורסים קטנים המכונים כך גם היום.

אֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַיַּנְשׁ֖וּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃

אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת, עופות דורסים ליליים,

וְהַקָּאָ֥ת וְאֶֽת־הָרָחָ֖מָה וְאֶת־הַשָּׁלָֽךְ׃

וְהַקָּאָת,שאולי אף היא ציפור דורסת, וְאֶת הָרָחָמָה,הרחם, עוף אוכל נבלות קטן, וְאֶת הַשָּׁלָךְ, לפי התרגום, הוא עוף החי על החוף ושולה דגים מן המים.

וְהַ֣חֲסִידָ֔ה וְהָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְהַדּוּכִיפַ֖ת וְהָעֲטַלֵּֽף׃

וְהַחֲסִידָה, שזיהויה עתיק למדי, אם כי במשך הדורות היה רופף. היו זמנים שיהודים במקומות מסוימים אכלו חסידות משום שהחשיבו אותן לעוף טהור. וְהָאֲנָפָה, הדומה מעט לחסידה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת, המפורסמת בציצית הנוצות שלה וְהָעֲטַלֵּף,אף שהיום אינו מוגדר כעוף מבחינה זואולוגית, אך הוא יצור מעופף ועל כן נכלל ברשימת העופות.

וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם לֹ֖א יֵאָכֵֽלוּ׃

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, שרצים קטנים בעלי כנפיים, השורצים על האדמה וגם עפים – טָמֵא הוּא לָכֶם. לֹא יֵאָכֵלוּ.

כָּל־ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ׃

כָּל עוֹף טָהוֹר, שאינו מופיע ברשימה זו תֹּאכֵלוּ.

לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (פ)

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה,יצור שמת מעצמו או הומת שלא בשחיטה. לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, מי שמתגורר בארץ אך אינו משתלב במערכת החיים של העם, שאינו מקבל על עצמו את כל המצוות, תִּתְּנֶנָּה– וַאֲכָלָהּ. אוֹ מָכֹראת הנבלה לְנָכְרִי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ,ובתור עם קדוש אסור לכם לאכלה. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.בישולו של גדי בחלב שממנו הוא היה אמור להיזון נתפס כעיוות. שאינו ניתן לאחרים אלא נאכל על ידי בעליו בירושלים. מעשר זה נזכר בקצרה לעיל (יב,יז—יח) אגב עניינים הקשורים למקום אשר יבחר ה'. וכן הוא נזכר בספר ויקרא כז,ל אגב דיני הקדשות. כאן מופיעים פרטים נוספים המתייחסים אליו. אחריו מדובר במעשרות הניתנים ללוי ולעני.

עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת, הפרש עשירית מ כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, יבולך הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.המעשרות מחולקים לפי השנים, כפי שיבואר להלן. חכמים למדו ממלים אלו שאין מפרישים מעשר מפֵּרות שנה אחת על פרות שנה אחרת.

וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים׃

וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, בקרבת בית המקדש, את מַעְשַׂר דְּגָנְךָ, תִּירֹשְׁךָ, יינך וְיִצְהָרֶךָ, ושמנך וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.פיזורו של העם ברחבי הארץ, ללא תקשורת סדירה, עלול לגרום לו לאבד את תפיסת מהותו. כך יבוא כל אחד מן החקלאים לפחות פעם בשנה לבית המקדש. בעת שישהה בעיר המקדש עם משפחתו, באכלם עשירית מן היבול השנתי או את פדיונה, תתחזק זהותו וזהות בני משפחתו כבנים לעם ישראל, והיא תיטען לקראת המשך חייהם במקומם.

וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַ֘ל שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ, עליך קושי הַדֶּרֶךְממקום מושבך לירושלים כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ– את עשירית יבולך, כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ,ולא תחיה בצפיפות אלא בארץ רחבה, וגם משא הפרות יגדל –

וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃

וְנָתַתָּהאתה רשאי למכור את המעשר או לחלל את קדושתו בַּכָּסֶף, וְצַרְתָּ, קח בצרור את הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.לשם תביא אותו.

וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃

וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ,קנה בו את כל מה שתרצה בו להנאתך – בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, משקה משכֵּר כלשהו וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָממיני המזון, וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ׃ (ס)

וְגם את הַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, המתגורר בעריך – לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ,ולכן בדרך כלל אין לו גם תבואה משלו.

מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃

על כן מִקְצֵה, בסוף כל שָׁלֹשׁ שָׁנִיםשאתה מפריש בהן מעשרות, תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִיא, לעומת מעשר שתי השנים הקודמות, המובא על ידי בעל הפרות עצמו לירושלים כאמור, מעשר השנה הזו יֵצא מרשותך, וְהִנַּחְתָּ, השאר אותו לנזקקים בִּשְׁעָרֶיךָ.מעשר זה אינו עולה לירושלים.

וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ (ס)

וּבָא הַלֵּוִי, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. לכל אלה אין רכוש משלהם או ידיים עובדות, ועל כן הם נזקקים למעשר. וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן, בעקבות זאת יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.עתה מוסיפה התורה שבאותה שנה ישמוט כל אחד מישראל את החובות שזולתו חייב לו.