לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ס)

לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ,אל תזיז את הגבול שבין נחלתך לנחלת זולתך אל תוך תחומו כדי להרחיב את נחלתך, אֲשֶׁר, שכן את תחומי הנחלות גָּבְלוּ, קבעו רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃

לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת, בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא,שכן תמיד עולה האפשרות שעדותו של היחיד נובעת מראייתו הסובייקטיבית. על כן, עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר.גם אם עדות של שני עדים או יותר אינה הוכחה גמורה, ואף היא דורשת עיון וחקירה, אבל יש בה כדי לציין את הוצאת העניין מן החוויה הפרטית אל התחום האובייקטיבי שבו יש מקום לבדיקה ולהשוואה.

כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃

כִּי יָקוּם עֵד חָמָס, שקר, עוול ושחיתות בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה,להאשימו בעלילת שווא.

וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃

וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב, שני בעלי הדין – כאשר מדובר בריב בין שניים, או: שני העדים לִפְנֵי ה'– לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם.

וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃

וְדָרְשׁוּ, יחקרו הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵבאת העדים כדי לחשוף את השגגות, את השקרים ואת עלילות השווא. אם בעקבות חקירתם הם מגלים – וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. ואולם שקר כזה אינו עניין של מה בכך; זוהי עדות מאשימה, שאילו התקבלה היה חף מפשע נענש בגופו, בממונו או אפילו בחייו.

וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃

משום כך – וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר, כמו ש זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו.במקרה זו יואשם העד בניסיון להזיק לרעהו. האשמה כזו איננה מצויה בחוק התורה הכללי, העוסק בדרך כלל בנזקים שהוזקו בפועל. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃

וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ.הידיעה שעד שקר נענש בחומרה על ניסיונו לפגוע בזולתו תטיל אימה על הכול. כך יבינו שיש להתייחס אל מתן עדות בזהירות, בדייקנות ובכובד ראש.

וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃ (ס)

ובאשר לעונשי העד הזומם, למרות שלכאורה לא הזיק בפועל, לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ,שהרי תכנן להזיק נזק ממשי. אם רצה בעדותו לגרום להריגת נֶפֶשׁ– בְּנֶפֶשׁ, ישלם בנפשו. עַיִן– בְּעַיִן.אם העיד על אדם שעיוור את חברו – יוטלו על העד תשלומי חבלת עין שזמם לחייב בהם את אחיו; שֵׁן– בְּשֵׁן; יָד– בְּיָד; רֶגֶל– בְּרָגֶל.כל מזימת פגיעה תשולם כגמולה הראוי לה. כשם שהעולם עומד על השלום, כך הוא עומד על הדין. ניקוי העולם מן הרע יאפשר לו להתקיים לאורך ימים.

כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗יךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב, סוסים ורכבי מלחמה, מחנה מאורגן, עַם רַביותר מִמְּךָ– לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ,שהוא הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.הואיל וכבר עשה אותות ומופתים רבים והרס את אויביך, בְּטח בו שימשיך לעזור לך.

וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם׃

וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה,לשדה הקרב, וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, כהן מכובד במיוחד שהתמנה לצורך ההכנות למלחמה בלבד ונקרא כהן משוח מלחמה, וְדִבֶּר אֶל הָעָם.

וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם׃

וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל!הקשיבו! אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם,תפחדו, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ, תהיו בהולים, וְאַל תַּעַרְצוּ, תישברו מִפְּנֵיהֶם,

כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃

כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.

וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ׃

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, חידש אותו, התחיל להשתמש בו – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.חייל הטרוד במחשבה שאולי לא יזכה לחזור לבית שטרם החל להשתמש בו, לא יתַפקד היטב בשדה הקרב.

וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ׃

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ. בשנים הראשונות לנטיעת כרם פֵּרותיו קודש לה'. רק בשנה הרביעית הענבים נעשים חולין ומותרים בהנאה. מי שטרם חגג את האפשרות ליהנות מפרות כרמו – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ.זו הייתה חגיגה חשובה, וכאשר אדם נטע כרם ולא הגיע לגמר שמחתו ממנו, טרדתו עלולה לעכבו מלהילחם כראוי.

וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה׃

וכיוצא בזה, מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ, אירס אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, נְשאה – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.

וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃

וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, מי שאין בו גבורה, והרתיעה מן המלחמה גוברת עליו – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ.חיילים שאינם רוצים להילחם, יהיו הראשונים שיברחו או שיתחמקו נוכח אתגרים קשים, והם עלולים להחליש את חבריהם.

וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָֽקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ (ס)

וְהָיָה כְּכַלֹּת, אחרי שסיימו הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם,ונותרת קבוצת לוחמים מבוררת ובעלת מוטיבציה, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם,שכן צבא ישראל הורכב בעיקר מאנשי מילואים, ואף הדרג הפיקודי מוּנה במהלך ההכנות למלחמה.