מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.

וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃

וְזֶה דְּבַר, עניין הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט, יניח, יעזוב כָּל בַּעַל מַשֵּׁה, נושה את יָדוֹ, תביעתו אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, בחברו. כשתגיע השנה הזאת, לֹא יִגֹּשׂ, יתבע, ידחוק אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיולשלם לו חוב שעברה עליו שנת השבע, כִּיכבר קָרָא, הכריז, או: עבר המועד הקבוע של שְׁמִטָּה לַה',והחובות בטלו.

אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃

אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, ואולם, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת, מ אָחִיךָ– תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.

אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

הרקע החברתי למצווה זו הוא קיומם של עניים שהוצרכו לִלוות מן העשירים מהם, וטרם עלה בידם לפרוע את חובם. בעקבות ההנחה המציאותית הזאת מובאת כאן הערת תקווה וברכה: אֶפֶס, אבל, אנחנו באמת מצפים כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן,עני, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.

רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃

רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם,הן המצוות שדובר בהן קודם לכן והן אלה שיופיעו בהמשך.

כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃ (ס)

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְהַעֲבַטְתָּ, תַּלווה כסף ל גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט,תִּלווה. וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.וכך לא יצטרכו לשמיטת החובות בשנת השמיטה.

כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃

על כן, כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ,באחד ממקומות מושבותיך בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ– לֹא תְאַמֵּץ, תחַזק אֶת לְבָבְךָלהיאטם לבקשתו, וְלֹא תִקְפֹּץ, תקמוץ, תסגור אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ, בפני אחיך הָאֶבְיוֹןשלא לתת לו אפילו נדבות קטנות.

כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, הלווה לו במשכון דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ,ככל שיזדקק.

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן, שמא יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל, יעלה רעיון מרושע בלבך לֵאמֹר: קָרְבָה, עוד מעט מגיעה שְׁנַת הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְלכן רָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹהלוואות גדולות, העלולות להסב לך הפסד מרובה. וְקָרָאאם האביון יתלונן עָלֶיךָ אֶל ה'– וְהָיָה בְךָ חֵטְא.אמנם אין התורה מחייבת להלוות כסף לעניים כאשר הדבר כרוך בהפסדו של המלווה, מעבר לחובה הכללית לעשות טוב ולנהוג בהגינות. עם זאת, אם אדם מסרב להלוות לעני בגלל מצוות ה' שנועדה להקל על העניים – הוא חוטא.

נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹאת ההלוואה, למרות שאתה יודע שיש אפשרות שהיא לא תוחזר לאחר השמיטה, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ.נתינת הצדקה או הסיוע לזולת אינם מעשים חיצוניים בלבד, אלא הם קשורים גם במצב הנפש של העושה. אין לתת מתוך חוסר רצון ותחושה מרירה, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה– נתינתך הנדיבה בסבר פנים יפות יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (ס)

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ.הרי בפועל תמיד יישארו אביונים. אף על פי שהובעה לעיל המשאלה שלא כך יהיה בעולם האידיאלי. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ׃

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה,שנקלעו לחובות מסיבות שונות – וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים,שכן זה היה אמצעי התשלום האחרון שלו – עבדות לתקופה קצובה. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.

וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃

וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ– לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם,בידיים ריקות.

הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃

הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ,מכל אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹמתנה ניכרת כשישתחרר.

וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃

אמנם לפי שורת הדין, אין הדבר מתבקש, שהרי שילמת את מחירו, והוא עָבד למענך, ובכל זאת אתה נדרש להעניק לבן עמך מתנה בעת הזאת, שהרי אתה עצמך באת ממשפחת עבדים – וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם– וַיִּפְדְּךָ, הציל אותך ה' אֱלֹהֶיךָ. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.

וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ׃

וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ: "לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ"בשנה השביעית, כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶתבני בֵּיתֶךָ, כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ.אולי הוא חושש לקבל על עצמו את האחריות וההתחייבויות המוטלות על אדם חופשי –

וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַאֲמָתְךָ֖ תַּעֲשֶׂה־כֵּֽן׃

וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ, כלי אומנות של רצען המשמש לנקיבת חורים. עשוי מחוד מתכתי הנעוץ בקת או בעצם, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת.עליך להצמיד את אוזנו של העבד ליד הדלת, ולנקב באוזן באמצעות המרצע נקב שיגיע עד הדלת, ועל ידי מעשה זה – וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם,ולא ישתחרר בשנה השביעית.וְאַף לַאֲמָתְךָ, לשפחתך תַּעֲשֶׂה כֵּן.

לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ (פ)

לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ,שלא כעבדים שאינם עבריים, שבהם אתה מחזיק לעולם, כִּי מִשְׁנֶה, פי שניים מ שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים,שכן חוזה שכיר סתמי נהג למשך שלוש שנים. לקחת אפוא אדם שיעבוד כפליים מזמנו של שכיר, וכנראה עולה פחות. על כל פנים, הוא אחד מאחיך בני ישראל, ועליך להתחשב בו ולהעניק לו מצב נוח המאפשר פתיחת דרך חדשה. וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.כאן נוספים פרטים אחדים על האמור שם.