לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מֵאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ,מעמך. אין לעשוק כל שכיר, אבל התורה מדברת במציאות שבה רוב השכירים היו עניים, שכן על פי רוב אדם עבד את האדמה שנחל מאבותיו. מי שלא הייתה לו קרקע, מי שלא הייתה לו אפשרות לעבד את אדמתו מחוסר אמצעים וכדומה – הוא שהיה שכיר, ולרוב היה דחוק כלכלית. אוֹפועל שכיר מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ,שאף לו אין נחלה משלו. השכיר תלוי במעבידו. התורה מבקשת אפוא למנוע מן המעביד לנצל את מעמדו.

בְּיוֹמוֹ֩ תִתֵּ֨ן שְׂכָר֜וֹ וְֽלֹא־תָב֧וֹא עָלָ֣יו הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֤י עָנִי֙ ה֔וּא וְאֵלָ֕יו ה֥וּא נֹשֵׂ֖א אֶת־נַפְשׁ֑וֹ וְלֹֽא־יִקְרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ (ס)

יתר על כן, בְּיוֹמוֹ, עד סוף יממת העבודה שלו תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ.התשלום צריך להגיע לידו לפני שהשמש תשקע כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו– אל השכר הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ,מצפה. אם משכורתו היומית היא כספו היחיד, בה הוא יקנה את מזונו. וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה'.אם לא תשלם לו באותו יום, גם אם רצית לדחות את המשכורת לעת אחרת, וגם אם עשית זאת בשגגה – הוא עלול להתפלל כנגדך, מפני שגרמת לו ייסורים – וְהָיָה, ויימצא בְךָ חֵטְא.

לֹֽא־יוּמְת֤וּ אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וּבָנִ֖ים לֹא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֑וֹת אִ֥יש בְּחֶטְא֖וֹ יוּמָֽתוּ׃ (ס)

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל, בגלל חטאיהם של בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל, בגלל חטאיהם של אָבוֹת.אין להעניש אנשים בעוון קרובי משפחתם, וכל אִישׁרק בּשל חֶטְאוֹשלו יוּמָתוּ.

לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה׃

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּטשל גֵּרושל יָתוֹם,ששניהם נטולי הגנה, ולכן קל לפגוע בהם. מעבר לערכי הצדק הכלליים, התורה דורשת מן השופט זהירות יתרה בבואו לחרוץ דין הקשור לחלשים.וְכיוצא בזה, לֹא תַחֲבֹל, תיקח משכון שהוא בֶּגֶד אַלְמָנָה.בכך שונה האלמנה משאר אנשים, שכן לעיל נאמר שמותר לקחת משכון מכל אדם.

וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ (ס)

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ, הושיע אותך ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.כמי שהתעללו בכם, עליכם לדאוג לזכויותיהם של סובלים אחרים.

כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶ֑ה לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃

כִּי, כאשר תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר, צרור שיבולים קשורות בַּשָּׂדֶה.בדרך כלל, הקוצרים קושרים את השיבולים הקצורות באחת השיבולים או בחבל, ומשאירים את עומר השיבולים בשדה, ובסוף היום אוספים את כל העומרים. יש שהאיסוף נעשה בשעה מאוחרת, הקוצרים ממהרים לשוב ואולי מתחיל להחשיך, וכך נשכח עומר בשדה. אם אתה, בעל השדה, נזכרת לאחר זמן בעומר השכוח – לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶהמה ששכחת. מכיוון ששכחת – וַתר על שלך למען הנזקקים. לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.מצווה זו מקוימת שלא מתוך כוונה. הרי משמים נגרמה לך שכחה זו. אם אינך להוט לקחת לעצמך את מה ששכחת, אלא משאיר את העומר שנשכח ממך לטובת החלשים – תבוא עליך ברכה, שאף היא חלה על דברים הסמויים מן העין. אם לא תדקדק במה שמגיע לו, גם משמים יתנהגו עמך בעין טובה, וישפיעו עליך ברכה.

כִּ֤י תַחְבֹּט֙ זֵֽיתְךָ֔ לֹ֥א תְפָאֵ֖ר אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה׃ (ס)

כִּי, כאשר תַחְבֹּט זֵיתְךָ,להפיל את הפֵּרות מהעץ, לֹא תְפַאֵר, תחפש את הזיתים שאולי נשארו על העץ בין הפֹּארות, ענפי הזית אַחֲרֶיךָ.אולי כמה זיתים הסתבכו בעלים או בענפים ולא נשרו; לחלופין אולי מקצתם לא הבשילו לגמרי בשעת חבטת העץ – גם הפרי הזה לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.גם כאן אתה נדרש לוותר על השיירים הקטנים שיש לך זכות חוקית עליהם, ולתת אותם לנזקקים.

כִּ֤י תִבְצֹר֙ כַּרְמְךָ֔ לֹ֥א תְעוֹלֵ֖ל אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה׃

כיוצא בזה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ– לֹא תְעוֹלֵל, תאסוף את העוללות, הענבים שלא הגיעו לצורת אשכול, אלא צמחו כבודדים על העץ, אַחֲרֶיךָ– אחרי הבציר, אלא לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ (ס)

ושוב – וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.אתה מכיר את מצבו הנואש של מי שאין לו דבר, ועד כמה ישמחו אותו מציאות כאלה. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.תוכל להבין ולקיים את המצווה הזאת מתוך מה שעבר עליך.

כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָרָשָֽׁע׃

כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּםהן במשפט האזרחי הן בהקשר פלילי, וְהִצְדִּיקוּהדיינים אֶת הַצַּדִּיק, הזכאי בדין זה וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע,מי שהורשע בדין.

וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר׃

וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת, בן מכות, חייב מלקות הָרָשָׁע,אם יתברר שהרשע לא רק עשה עוול לחברו אלא עשה גם חטאים שעליהם ראוי להלקותו – וְהִפִּילוֹ, יטה אותו הַשֹּׁפֵט, וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר.מספר המלקות לא יהיה קבוע, אלא הוא ייענש כפי יכולתו לשאת את המכות המספיקים לרשעתו. ועוד, אם הורשע בכמה עברות הוא יוכה על כל איסור ועל כל סעיף בפני עצמו.

אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃ (ס)

אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף.אין מלקים את הנידון על עברה אחת יותר מארבעים מלקות, פֶּן, שכן אם יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה– וְנִקְלָה, יתבזה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.כל מכה רבה מעבר למגיע לו ממיטה על אחיך קלון. או: אם מתוך כאב יאבד את השליטה בסוגריו לעיני הנוכחים, הוא יגיע לידי קלון, והרי עונשו מלקות בלבד ולא בושת פנים.

לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃ (ס)

לֹא תַחְסֹם שׁוֹרמלאכול את התבואה בְּדִישׁוֹ,כאשר השור דש. באופן טבעי השור העובד בעבודה זו מעוניין לאכול מן התבואה שלפניו. מלבד איסור צער בעלי חיים שבדבר, לבעלי הבהמה הדשה בשדה תבואה מוענקת זכות ממונית בהנאה מן התבואה שבשדה. וממילא מי שעובר על הציווי הזה צריך לשלם את שווי אכילתה. כיוצא בזה, כיוון שמטרת המצווה היא הולדת ילדים שימשיכו את שם המת, אם האיש או האשה אינם מסוגלים מטבעם ללדת – לא תחול עליה החובה.

כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים, בני אב אחד יַחְדָּו. חכמים הבינו כי 'יחדו' הוא ציון של זמן, שמשמעו יהיו חיים באותו זמן; ולפיכך אם נולד אח לאחר מיתתו של אחיו, לא יחול עליו גדר ייבום. וּמֵת אַחַד מֵהֶם, וּבֵן אֵין לוֹבמותו – לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה,מחוץ לתחום המשפחה הזו, להינשא לְאִישׁ זָר,שאיננו שייך למשפחה, אלא יְבָמָהּ, אחי בעלה, גיסהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּבכך לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.הפעולה נקראת על שם מימוש הקשר עם היבם, או: בנישואיו עמה יסיר את יחסי היבמוּת–הגיסוּת ביניהם, והרי היא אשתו לכל דבר ועניין.

וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵדאותה אשה, יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת.לא פירשו הוראה זו כפשוטה – קריאת הילד בשמו של הנפטר ממש – אלא כהתייחסות אל הבכור כאילו היה בנו ולא כבן אביו הביולוגי, כדי ש לֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל,כי לאדם שהתחיל להקים משפחה ומת בלא ילדים אין המשך, וכאילו שמו נמחק. משום כך מצֻווה היבם לשאת את אלמנת אחיו, ולהשתדל להוליד ממנה ילד.

וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ין יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי׃

וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה,אל השער, מקום מושבו של בית הדין, אֶל הַזְּקֵנִים, השופטים, וְאָמְרָהבפניהם : מֵאֵן, סירב יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל– לֹא אָבָה, רצה ל יַבְּמִי.

וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ׃

וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו.הם ייעצו לו לפי הנסיבות המתאימות לו. יש שישדלו אותו לייבם, ויש שנישואיו עם היבמה עלולים להיות מורכבים, למשל אם יש פערי גיל גדולים ביניהם. במקרים כאלה הזקנים ייעצו לו שלא לשאת אותה. וְעָמַד וְאָמַר: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.

וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו,לפניו, מולו על הקרקע ולא על פניו וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה, באופן המבזה הזה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו.

וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃ (ס)

וְנִקְרָא שְׁמוֹשל הבית הזה בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.מעשה זה בא לגנות את המסרב לגמול חסד עם אחיו המת. אבל אפשר גם להבינו כמעשה של כפרה ותיקון, שימנע עונש ממי שלא הקים את שמו של המת, שכן במקרים מסוימים בית הדין מייעצים לו שלא לייבם, אף שהוא היה רוצה לעשות זאת. כאן מדובר על זכות נוספת של הנפגע.

כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃

כִּי יִנָּצוּ, יתקוטטו אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו,ושניהם יאחזו זה בזה כך שלא יהיה אפשר להפריד ביניהם, וְקָרְבָהאליהם אֵשֶׁתהאיש הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ,משום שנראה לה שהשני עלול להכריע אותו, והיא תעשה את מה שביכולתה לעשות: וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיושל הגבר האחר כדי להכאיב לו, ובכך לגרום לו להרפות את אחיזתו בבעלה.

וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃ (ס)

בשל הסכנה והבושה שבדבר – וְקַצֹּתָה, קצוֹץ אֶת כַּפָּהּ,כף היד שנגעה בו כך. לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ.אל תרחם עליה. הכתוב הזה התפרש על ידי חכמים בשתי משמעויות: האחד, במשמעות מילולית, כדין המוטל על הנוכח בשעת מעשה. יש להציל את נפש האיש העלולה להסתכן על ידי האשה ובעלה גם במחיר פגיעה גופנית באשה כדי לנטרל את אחיזתה. והשני, במשמעות סמלית – תשלום ממון שיוטל עליה לאחר מעשה, כמו באמור בפרשת החובל בחברו יָד תַּחַת יָד – ממון. לפי פירוש זה, המצווה מוטלת על הדיין, ומכאן נלמדים 'תשלומי בושת', המוטלים על מי שמבייש את חברו בהכאה או במעשה אחר בגופו.

לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ (ס)

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה,אבן גדולה, שתשמש אותך בעת קנייה, ואבן קטנה שתשמש אותך בעת מכירה, כדי לגנוב את ההפרש בין המידה שתציע למידה האמתית.

לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃

כיוצא בזה, לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה,שני כלים למדידת נפח, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, איפה גדולה שתשמש לקנייה, וקטנה למכירה. גם אם אין בכוונתך לרמות, אל לך להחזיק ברשותך שתי מידות שונות למטרה כלשהי, שכן עצם החזקתן עלולה לפתותך לנהוג שלא ביושר.

אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃

במקום מידות אלו – אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק, וצודקת, והוגנת יִהְיֶה לָּךְ. אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק, וצודקת יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ,

כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃ (פ)

כִּיהצדק אינו עניין חברתי גרידא, אלא תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.אמנם ישראל הוזהרו שלא להציק לצאצאיו של עשו, אך עמלק יוצא מן הכלל. מחמת שנאתם הבלתי רציונלית של בני עמלק לישראל לא רק הותר להילחם בהם, אלא ישראל צֻוו להרגם, ולזכור לנֶצח את החובה למחות את זכרם מן העולם.

זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם,

אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃

עמלק היה עם קטן, ולא ערך מלחמת חרמה כנגד ישראל אלא – אֲשֶׁר קָרְךָ, פגש בך בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב, תקף מאחור בְּךָאת כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים, החלשים ההולכים לאט ובקושי אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עם ישראל, היית באותו זמן עָיֵף וְיָגֵעַמשנות הגלות והשעבוד במצרים ומן ההליכה במדבר וְלֹאהיית אז יָרֵא אֱלֹהִים,ולכן נהרגו במלחמה כל נחשלי העם. או: ועמלק אינו ירא אלוקים.

וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ (פ)

מכיוון שעמלק עשה זאת ביזמתו ומתוך רשעות לשמה, ללא שום התגרות של ישראל ובלי סיבה וטעם – וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ,כשתבואו לארצכם ותשכנו בה במנוחה, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם,בכל מקום שהוא נמצא. לֹא תִּשְׁכָּח, כדי שלא יאיים עליך שנית, וגם כדי להתנקם בו, משום שהיה האויב הראשון ששנאתו לישראל הייתה אידיאולוגית.