חזור
כִּי-תֵצֵא
עלייה בוְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃
וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶתבעקבות חטאו, וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ,לאחר שכבר הומת, שכן בחוק התורה התלייה אינה אמצעי להמתה –
רש"י
וכי יהיה באיש חטא משפט מות.סְמִיכוּת הַפָּרָשִׁיּוֹת מַגִּיד שֶׁאִם חָסִים עָלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ, סוֹף שֶׁיֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְיַעֲבֹר עֲבֵרוֹת וְיִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין (עי' תנחומא):
ותלית אתו על עץ.רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", וְהַמְבָרֵךְ ה' בִּסְקִילָה (סנהדרין מ"ה):
לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃ (ס)
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ, אל תשאיר את גופתו בלילה עַל הָעֵץ, כִּיאם קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא– ביום שבו נתלה, כִּי קִלְלַת, ביזיון ל אֱלֹהִים– תָּלוּי.מציאותו של אדם תלוי מבזה את יוצרו, שכן האדם עשוי בצלם אלוקים. כיוון שכך, דין זה אינו חל רק על אנשים מבני ישראל, וגם אם מזדמן לתלות גוי על עץ – יש לקברו באותו יום. וְלֹא תְטַמֵּאבהשארת מת תלוי על עץ אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
רש"י
כי קללת אלהים תלוי.זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, שֶׁאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ, וְיִשְׂרָאֵל הֵם בָּנָיו; מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה, אֶחָד נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְאֶחָד נִתְפַּס לְלִסְטִיּוּת וְנִתְלָה, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. כָּל קְלָלָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן הָקֵל וְזִלְזוּל, כְּמוֹ (מלכים א ב') "וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת":
לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ, בן עמך אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים,תועים בדרך, הולכים לבדם מחוץ למקומם, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם.אל תאמר לעצמך שאין הם שלך, ולכן אין הם מעניינך, אלא הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, החזר אותם לְאָחִיךָ.
רש"י
והתעלמת.כּוֹבֵשׁ עַיִן כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֵהוּ:
לא תראה … והתעלמת.לֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ שֶׁתִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וְכוּ' (ספרי; בבא מציעא ל'):
וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃
ייתכן שבעלי הבהמה מתגוררים קרוב או עובדים בשדה הסמוך, ואתה תכיר אותם ואולי אף את בהמותיהם. יתרה מזו, אפשר שסימנו את בעלי החיים כדי לזהותם. במקרים כאלה אין קושי להחזיר את בעל החיים לבעליו. וְאולם, אִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ.אינך מכיר אותו. ברור לך שזו אבדה, אבל אינך יודע מי הם בעליה – וַאֲסַפְתּוֹ– את השור או את השה אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ,עד שהמאבד יחפש את רכושו ויגיע אליך, ואז – וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.הלכה זו אינה חלה רק על בהמות טהורות, כגון שור או שה –
רש"י
עד דרש אחיך.וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֵהוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֵׁהוּ? אֶלָּא דָּרְשֵׁהוּ שֶׁלֹּא יְהֵא רַמַּאי (בבא מציעא כ"ז; עי' ספרי):
והשבתו לו.שֶׁתְּהֵא בוֹ הֲשָׁבָה, שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּבֵיתְךָ כְּדֵי דָּמָיו וְתִתְבָּעֵם מִמֶּנּוּ. מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל וְשֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יִמָּכֵר (בבא מציעא כ"ח):
וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֜ה לְכָל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃ (ס)
וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ,שאף הוא עלול לתעות בדרך, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ,לבגד אבוד, כלומר גם לאבדה שאינה נעה בכוחות עצמה, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ– לֹא תוּכַל, אסור לך לְהִתְעַלֵּם,ואתה חייב לקחתה על מנת להחזירה לבעליה.
רש"י
לא תוכל להתעלם.לִכְבֹּשׁ עֵינְךָ כְּאִלּוּ אֵינְךָ רוֹאֶה אוֹתוֹ:
לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ׃ (ס)
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם,אסור לך להשאירם נופלים תחת משאם ולהתעלם מהם, אלא הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.עליך לעזור לבעלים להקים את בהמתו.
רש"י
הקם תקים.זוֹ טְעִינָה – לְהַטְעִין מַשּׂאוֹי שֶׁנָּפַל מֵעָלָיו:
עמו.עִם בְּעָלָיו, אֲבָל אִם הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר לוֹ הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רָצִיתָ לִטְעֹן טְעֹן, פָּטוּר (שם ל"ב):
לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה׃ (פ)
לֹא יִהְיֶה כְלִי, מלבוש או אביזר המיוחד ל גֶבֶר עַל אִשָּׁה. וכן לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה.אסור לנשים ללבוש לבוש גברים, ולגברים ללבוש בגדי נשים, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה.בחריגות אלה מנורמות הלבוש כרוכה משמעות מינית של פריצת גדרות במפורש או ברמז.
רש"י
לא יהיה כלי גבר על אשה.שֶׁתְּהֵא דּוֹמָה לְאִישׁ, כְּדֵי שֶׁתֵּלֵךְ בֵּין הָאֲנָשִׁים, שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא לְשֵׁם נִאוּף (עי' ספרי):
ולא ילבש גבר שמלת אשה.לֵילֵךְ לֵישֵׁב בֵּין הַנָּשִׁים. דָּ"אַ — שֶׁלֹּא יַשִּׁיר שְׂעַר הָעֶרְוָה וְשֵׂעָר שֶׁל בֵּית הַשֶּׁחִי (נזיר נ"ט):
כי תועבת.לֹא אָסְרָה תוֹרָה אֶלָּא לְבוּשׁ הַמֵּבִיא לִידֵי תוֹעֵבָה (עי' ספרי):
כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃
כִּי יִקָּרֵא, יזדמן קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ,ובקן תמצא אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, אם אתה מעוניין בהם – לֹא תִקַּחאת הָאֵםכאשר היא עַל הַבָּנִים.האינסטינקט של האם יכול לגרום לה להישאר קרובה לקן, גם כאשר היא רואה שמתקרבים אליו. היא מסתכנת כדי לגונן על גוזליה, וכך אפשר לתפוס אותה בקלות.
רש"י
כי יקרא.פְּרָט לִמְזֻמָּן (חולין קל"ט):
לא תקח האם.בְּעוֹדָהּ עַל בָּנֶיהָ:
שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃ (ס)
אם תרצה באפרוחים או בביצים – שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאז אֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.ההימנעות מלנצל את דבקותה של האם בקן גוזליה היא ביטוי של כבוד לחיים ולאמהוּת. על כן ה' ישלם לך כגמולך, ויעניק לך שנים ארוכות שבהן ייטב לך.
רש"י
למען ייטב לך וגו'.אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אָמְרָה תוֹרָה "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", קַל וָחֹמֶר לְמַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת חֲמוּרוֹת (שם קמ"ב):