וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם, הוּא וְהוֹשֵׁעַ, כך שמו המקורי לפני שמשה שינה את שמו ליהושע בִּן נוּן.שניהם אמרו את השירה, בעיקר כדי לחלוק כבוד ליהושע. כך קיבל הושע בן נון, כאיש מן השורה, את הסמכות ממשה.

וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיְכַל, סיים מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶםפעם נוספת : שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,הקפידו אתם עליהם, וגם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאתבעתיד. רשימות של מצוות, איסורים, ברכות, קללות ועונשים כבר נאמרו בהרחבה; השירה אינה מתייחסת לפרטים ולפרטי הפרטים שכל הספר מלא מהם, אלא לעיקרון הכללי של הנאמנות לה' ולשמירת תורתו.

כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (פ)

כִּי לֹא דָבָר רֵק, חסר ערך הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם.חייכם תלויים בשמירת התורה, כתלותו של אדם התלוי על פי תהום בחבל שבו הוא אחוז, וכתלותו של השוהה במדבר במנת המים האחרונה. וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.פטירתו של מֹשֶׁה עֶבֶד ה' תתואר כאן כמצווה שהרב מצווה את עבדו, ב'עשה' ו'לא תעשה' – וּמֻת בָּהָר, וְשָׁמָה לֹא תָבוֹא.

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה– באותו יום שאמר את השירה, יומו האחרון של משה בעולם הזה, לֵאמֹר:

עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה,המתנשא לגובה וגלוי מכל עבריו, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי, מול יְרֵחוֹ.מיקומו המדויק באזור זה איננו ידוע. וּרְאֵהמההר אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, כפי שהבטחתי לך לראות את הארץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה,לנחלה.

וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃

עלייתך להר לא נועדה רק לשם ראיית הארץ. וּמֻת– לשון ציווי – בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.נפשך תחזור אל מקורה. ביטוי זה מאפיין רק את הסתלקותם של צדיקים. כַּאֲשֶׁר, כמו ש מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וזאת כעונש עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם, בגדתם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁב מִדְבַּר צִן– עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.היה עליכם לקדש את ה' ולא עשיתם זאת, כמו שמבואר בסיפור מי מריבה. לא נענשתם על כך בעצם המיתה. אתם מתים באשר השלמתם את תפקידכם, אבל עונשכם הוא שלאחר עמלכם הרב בהנהגת ישראל ממצרים ולאורך תלאות המדבר, לא תזכו בנחת של ירושת הארץ.

כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

כִּי מִנֶּגֶד, ממול תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.פרשת וזאת הברכהמופיעים בה יחדיו דברי איחול וברכה ודברי נבואה פרטיים וכלליים העתידים להתרחש בקרוב או לאחר שנים רבות. מכיוון שאלו הן ברכות נבואיות, חשיבותן חורגת מזו של ברכה או צוואה רוחנית שנותן אדם פרטי קודם מותו. גם אזכור משה בגוף שלישי בברכות מורה על כך שאין הוא מבטא בהן את דבריו האישיים, אלא הוא מוסר את דברי ה'.