ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃

לוּ חָכְמוּאותם אויבים, והיו מתבוננים מראש במצב – יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם,היו מבינים את סופם של המאורעות, או של עצמם, שכן היו נוכחים לדעת שניצחונותיהם באים שלא בדרך הטבע,

אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃

והיו אומרים: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָדמשלנו אֶלֶףמישראל, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה?!איך ישראל נופלים תשושים וחסרי יכולת מול כוחות מעטים משלנו, אִם לֹא כִּי צוּרָם, סלע מבטחם, אלוהיהם הוא ש מְכָרָם,מסרם, וַה' הִסְגִּירָםבידינו. הניצחון לא בא מכוחנו אלא משום שה' מעניש את עמו".

כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃

כִּילאמתו של דבר, ישראל, לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם. הרי צורם של האויבים אינו חזק כצורנו, ואף על פי כן – וְאֹיְבֵינוּהם פְּלִילִים, השופטים והמענישים אותנו.

כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹםהמושחתת גַּפְנָםשל אויבינו, והרוחניות שלהם צומחת מִשַּׁדְמֹת, משדות העיר עֲמֹרָה.מקור מחשבותיהם ומעשיהם בערים הרעות והחטאות סדום ועמורה. עֲנָבֵמוֹ, ענבי הגפנים הללו הם עִנְּבֵי רוֹשׁ, רעל, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, ארסיים לָמוֹ,להם.

חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃

חֲמַת, ארס תַּנִּינִם, נחשים הוא יֵינָם, וְרֹאשׁ, רעל, או: גולגולת פְּתָנִים, נחש אַכְזָר.את עצמת האכזריות ואת כמויות הארס שיחווה עם ישראל במשך כל שנות גלותו אין לבטא אפילו במלים הקשות של השירה הזו.

הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃

גם פשרן אינו ידוע – הֲלֹא הוּא כָּמֻס, חבוי ושמור עִמָּדִי, חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי.הגויים שינהגו באכזריות לא יראו זאת, ואף ישראל המיוסרים לא יהיו פקוחים מספיק לראות ולהבין. כך יישאר הדבר כסוד נסתר.

לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, התשלום. אותם אוציא אל הפועל לְעֵת תָּמוּט, תזדעזע רַגְלָםשל הגויים, כאשר תגיע השעה שהרוע שלהם ימוטט אותם , כִּיאז יהיה קָרוֹב יוֹם אֵידָם,מפלתם, וְחָשׁ, וימהרו ה עֲתִדֹת לָמוֹ,אליהם .

כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃

כִּי, כאשר יָדִין ה'את עַמּוֹ, לאחר שיסתיר פניו מהם, וְעַלהנעשה ב עֲבָדָיו יִתְנֶחָם,יתחרט, כביכול. ההכאות שספגו עקב ההתנכרות והעזיבה יגדשו את הסאה, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד,הלך כוחם, וְאֶפֶס, אין עָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט וְעָזוּב, מי שמחוזק.

וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃

וְאָמַרה', ואולי גם ישראל עצמו : אֵי, היכן אֱלֹהֵימוֹ, האלים שהאמינו בהם, צוּר חָסָיוּ בוֹ, המשגב שבו הם בטחו ?!

אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃

אלו אֲשֶׁראת חֵלֶב, שומן זְבָחֵימוֹ, זבחיהם יֹאכֵלוּ,וש יִשְׁתּוּאת יֵין נְסִיכָם,היין שהם מנסכים לאלוהיהם – עכשיו יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי, יהיו עֲלֵיכֶם סִתְרָה, מחסה.

רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃

רְאוּ עַתָּה, בזמן הגאולה, לאחר שייווכחו הכול כי אין ממשות בכל אלה שחסו בצלם, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִיזה ש אָמִית וַאֲחַיֶּהלפי רצוני, מָחַצְתִּי, אכה וארוצץ וַאֲנִיגם אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.הכול נתון בידי.