מסירות נפש על קידוש השם נובעת מטבעו של היהודי, שאיננו יכול להיפרד מה'. אם היה יהודי מודע לכך שכל חטא מפריד אותו מה', לא היה חוטא, אלא שיצר הרע מטעה אותו לחשוב שהוא יכול לחטוא ועדיין להיות קשור לה'.

יהודי אינו יכול להיות נפרד מייחודו ואחדותו של ה':

בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בְּטֶבַע נַפְשָׁם שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִפְרָדִים מֵאֱלֹקוּת, מִשּׁוּם "כִּי אַתָּה אָבִינוּ" (ישעיהו סג, טו). וּמִשּׁוּם זֶה גַּם קַל שֶׁבַּקַּלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסֵר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם גם אדם שרחוק מקיום מצוות, יכול להגיע למצב שימסור את נפשו ובלבד שלא להמיר את דתו. . וְהַיְינוּ, שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲפִילּוּ נוֹטְלִים אֶת נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ לֹא יַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת נִפְרָד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בטבעו יהודי אינו מסוגל להינתק מהקב"ה. .

אילו היה יהודי חש את משמעותה של כל עבֵרה, היה מוסר את נפשו שלא לעבור עליה:

וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָרַע ביצוע עברה. נַעֲשֶׂה נִפְרָד מֵאֱלֹקוּת לֹא הָיָה עוֹשֶׂה זֹאת בְּשׁוּם אוֹפֶן, אֶלָּא שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מְסִיתוֹ שֶׁעִם כָּל זֶה אֵינוֹ נַעֲשֶׂה נִפְרָד מֵאֱלֹקוּת, וַהֲרֵי הוּא כְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל הַנֶּאֱמָן עִם אֱלֹקָיו שגם אם יעשה עבֵרה, הוא נשאר יהודי טוב ונאמן. , וְגַם מַבְטִיחוֹ כִּי יִהְיֶה טוֹב לוֹ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם טוב. יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִירוּת לִבִּי אֵלֵךְ" (דברים כט, יח), שֶׁגַּם אִם יֵלֵךְ בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ, עִם כָּל זֶה שָׁלוֹם טוב. יִהְיֶה לוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה בָּא וְנִכְשָׁל בְּכַמָּה דְּבָרִים הבנה מוטעית זו, גורמת לאדם לחטוא. ... (קונטרס "ומעין", מאמר ב פרק א)