כל החיים אנו מתקדמים ומשתפרים, אך שינוי שנעשה בתקופת הנערות הוא הרבה יותר קל ומשמעותי משינוי שנעשה בגיל מבוגר. נטיעה צעירה שהחלה לגדול בצורה עקומה, אפשר לישרה במאמץ קל, אך כאשר העץ גדל עקום והוא כבר בוגר וזקן, קשה מאוד לתקנו.
חינוך איננו הרגל בלבד, שכן יש פגם בעשייה שנעשית מתוך רגילות בלבד. החינוך הוא התחלה מחדש, והוא כולל בתוכו את ההרגל להתחדש. אם אדם מתרגל להתחדש בכל יום, אפילו כאשר הוא זקן לא יפסיק להתחדש.
הִנֵּה מִצְוַת חִינּוּךְ הִיא לְהִתְרַגֵּל בְּמַעֲשֵׂי הַמִּצְווֹת וּבַתּוֹרָה. וְלִכְאוֹרָה, הֲלֹא כַּאֲשֶׁר מִתְרַגֵּל נַעֲשָׂה כְּ"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה בפשטות, חינוך מרגיל את האדם לקיים מצוות וללמוד תורה, אך לכאורה בדברי הנביא יש ביקורת על מי שפועל רק מתוך הרגל. " (ישעיהו כט, יג). וְעַל כָּרְחָךְ, שֶׁמִּצְוַת חִינּוּךְ עִנְיָנָהּ לְהִתְרַגֵּל שֶׁיִּהְיֶה מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בְּכָל עֵת, וּבְכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינָיו כַּחֲדָשִׁים מהות החינוך היא לחנך להתחדשות מתמדת. , וְזֶה "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו), הַיְינוּ שֶׁלֹּא יָסוּר מֵעִנְיַן הַחִינּוּךְ חינוך להתחדשות, ירגיל את האדם להתחדש כל העת, גם כשיזקין. , שֶׁבְּכָל יוֹם יִהְיֶה לוֹ חִינּוּךְ וְהַתְחָלָה מֵחָדָשׁ. (שם משמואל, מקץ תער"ב)
אפשר להציב מטרות שונות לחינוך, אך ממה שאמר שלמה המלך, שהחינוך מביא את הנער למצב שגם כשיהיה זקן לא יסור החינוך ממנו, נראה כי מדובר על גילוי נשמת התלמיד, וכאשר הנשמה מתגלה רוצה הילד עצמו בתורה ובמצוותיה. כדי לגלות את הנשמה חייב המחנך לחדור גם לתוך הקטנות של הילד, ולשים לב שלכל אחד דעה שונה וכוחות שונים, ואתם הוא צריך לעבוד.
מטרת החינוך היא גילוי הנשמה שבתלמיד:
וְכֵיוָן שֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי יהודי. עוֹד בְּיַלְדוּתוֹ רוּחַ ה' נִשְׁמַת שַׁדַּי טְמוּנָה וּגְנוּזָה בּוֹ. צְרִיכִים לְגַדֵּל וּלְחַנֵּךְ אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ לְגַלּוֹתָהּ וּלְהַפְרִיחָהּ נשמה קדושה טמונה בו, ויש לחשוף ולגלות אותה. וְהָיָה לִיהוּדִי נֶאֱמָן עֶבֶד ה', בְּתוֹרָתוֹ מֵעַצְמוֹ מי שמצווה או מרגיל ילד, בלי לחנכו חינוך פנימי, אינו יכול להיות בטוח שהילד ימשיך בדרך זו לאורך זמן. יֶחְפָּץ, וּמִדַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר שיתעניין בעבודת השם ובתורה מצד עצמו, וגם לעת זקנה. , וְהַמְּצַוֶּה אַף הַמַּרְגִּיל אֵינוֹ בָּטוּחַ שֶׁהַבֵּן אוֹ הַתַּלְמִיד הַמְּצֻוֶּה וְהַמִּתְרַגֵּל יַעֲשֶׂה כְּמִצְוָתוֹ, גַּם כְּשֶׁיִּגְדַּל וְיִהְיֶה בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ מי שמצווה או מרגיל ילד, בלי לחנכו חינוך פנימי, אינו יכול להיות בטוח שהילד ימשיך בדרך זו לאורך זמן. . וְעַל זֶה צִוָּה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ "חֲנֹךְ לַנַּעַר" וכו' (משלי כב, ו) תְּחַנְּכוֹ, אֶל קִרְבּוֹ תַּחְדֹּר, וְאֶת קְדֻשַּׁת הַיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בּוֹ בְּהֶעְלֵם — תְּגַלֶּה, וְרַק אָז "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר שיתעניין בעבודת השם ובתורה מצד עצמו, וגם לעת זקנה. מִמֶּנָּה המשך הפסוק "חנוך לנער". רק חינוך פנימי, שחושף ומגלה בילד את נשמתו, הוא בר־קיימא לאורך ימים ואף לעת זקנה. "...
המחנך חייב 'לרדת' למקומו של התלמיד:
אֲבָל הַמְּחַנֵּךְ שֶׁרוֹצֶה לְגַלּוֹת אֶת נִשְׁמַת הַתַּלְמִיד הַטְּמוּנָה וְהַגְּנוּזָה בּוֹ, לְגַדְּלָהּ וּלְהַבְעִירָהּ שֶׁתִּבְעַר בְּאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה לְמָרוֹם וְקָדוֹשׁ, וְכֻלּוֹ — אַף כֹּחֵי גּוּפוֹ בִּקְדֻשָּׁה יִתְגַּדְּלוּ וּלְתוֹרַת ה' יִשְׁתּוֹקֵק, מֻכְרָח הוּא לְהַרְכִּין אֶת עַצְמוֹ אֶל הַתַּלְמִיד הַמִּתְחַנֵּךְ עַל יָדוֹ, וְלַחְדֹּר אֶל תּוֹךְ קַטְנוּתוֹ וּנְמִיכוּתוֹ, עַד אֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל נִיצוֹץ נִשְׁמָתוֹ הַגְּנוּזָה אַף נֶעֱלָמָה וּלְהוֹצִיאָהּ, וּלְהַצְמִיחָהּ וּלְגַדְּלָהּ המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד, חייב להתכופף אל התלמיד, ולרדת אל המקום שלו. .
יש להתאים את החינוך לכל תלמיד לפי אופיו ואישיותו:
וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, לֹא בְּכָל הַנְּעָרִים שָׁוֶה הוּא הַחִנּוּךְ, תָּלוּי הוּא בְּכָל נַעַר וְנַעַר כְּפִי טִבְעוֹ, דַּעֲתוֹ, מִדּוֹתָיו וכו', וְאוֹתָם עַל הַמְּחַנֵּךְ לְהַכִּיר לכל תלמיד מבנה אישיות ייחודי, ובו תלויה דרך החינוך המותאמת לו, ועל המחנך להכיר אותו. וְלֹא דַּי לוֹ לַמְּחַנֵּךְ אִם רַק אֶת עַצְמוֹ וְדַעֲתוֹ לְבַד יַכִּיר, כִּי אִם בַּמִּתְחַנֵּךְ הַדָּבָר תָּלוּי, לֹא בְּדַעֲתוֹ וְכֹחֵי עַצְמוֹ בִּלְבַד יְשַׁמֵּשׁ וְיִפְעַל, יְצַוֶּה וְיוֹרֶה, רַק גַּם בְּדַעַת וְכֹחֵי הַתַּלְמִיד יֹאחַז, יְשַׁמֵּשׁ וְיִפְעַל, וְלֹא מָה שֶׁיְּצַוֶּה וִיחַנֵּךְ לָזֶה יְצַוֶּה וִיחַנֵּךְ לְתַלְמִיד אַחֵר הַשּׁוֹנֶה מִמֶּנּוּ בְּטֶבַע, רָצוֹן, מִדּוֹת וכו' לא דיי שהמחנך יֵדע מה הם כוחותיו ויכולותיו, אלא עליו לדעת היטב את מאפייניו הייחודיים של התלמיד, ולהתאים דרך מיוחדת לכל תלמיד ותלמיד. . וְזֶה רָמַז לָנוּ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ", עַל פִּי דַּרְכּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.
הדגש אינו על פדגוגיה אלא על הדרך לגלות את נפשו של התלמיד:
לֹא אֶת אוּמָּנוּת הַחִנּוּךְ שֶׁל הַפֶּדָּגוֹגְיָה כַּוָּנָתֵנוּ בָּזֶה לְהוֹרוֹת, אֵיךְ לְשַׁמֵּשׁ בְּשֵׂכֶל הַתַּלְמִיד וְאֶמְצָעִים, אֵיךְ לְהַרְחִיב אֶת בִּינָתוֹ בִּידִיעַת פְּשַׁט הַתּוֹרָה, כִּי לֹא אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַתַּלְמִיד בִּלְבַד אָנוּ מְחַפְּשִׂים בספר "חובת התלמידים" לא נמצא הוראות פדגוגיות, אלא דברים שיעזרו לנו לגעת בנפשו, רוחו ונשמתו של התלמיד. עַתָּה, רַק אֶת כָּל הַתַּלְמִיד, אֶת הַנֶּפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַיֶּלֶד הַיִּשְׂרְאֵלִי אָנוּ מְחַפְּשִׂים בספר "חובת התלמידים" לא נמצא הוראות פדגוגיות, אלא דברים שיעזרו לנו לגעת בנפשו, רוחו ונשמתו של התלמיד. . (חובת התלמידים, הקדמה)
