כדי לבטוח בה' צריך קודם כול להאמין שהוא יכול למלא את בקשתו. אך הביטחון איננו בא מאליו מן האמונה בלבד, שכן המאמין חושש שמא חטא ואין הוא ראוי לחסדי ה'.
האמונה קודמת לביטחון:
הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן הֵם שְׁנֵי עִנְיָנִים שֶׁאֶחָד צָרִיךְ לַחֲבֵרוֹ, וְאֵין חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לוֹ. שֶׁהָאֱמוּנָה קוֹדֶמֶת לַבִּטָּחוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבִּטָּחוֹן עִמָּהּ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹ בְּקִיּוּמָהּ, אֲבָל הַבִּטָּחוֹן מוֹרֶה עַל הָאֱמוּנָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִהְיוֹת קוֹדֶם לָהּ אוֹ בִּלְעָדֶיהָ התלות בין אמונה וביטחון היא חד סטרית בלבד, שכן אפשר להאמין בה' בלי לבטוח, אך אי אפשר לבטוח בה' בלי להאמין בו. . הָאֱמוּנָה כְּהָאִילָן וְהַבִּטָּחוֹן כְּהַפְּרִי, כִּי אֵין אָדָם בּוֹטֵחַ אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּאֲמִין בּוֹ שֶׁהַיְּכוֹלֶת בְּיָדוֹ לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ האמונה דומה לעץ, והביטחון לפירות העץ, הפירות נובעים מן העץ ולא להפך. וכך הביטחון תלוי באמונה שה' כל יכול. .
המאמין חושש שאינו ראוי:
וְאֵין כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹטֵחַ, כִּי לִפְעָמִים יָרֵא שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא ביטחונו של הבוטח גדול כל־כך, עד שאינו חושש שמא אינו ראוי. , אוֹ שֶׁמָּא קִבֵּל כְּבָר עַל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים בַּנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לוֹ הַבּוֹרֵא, וּמֵאֲשֶׁר מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ כְּנֶגֶד חַסְדֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ נוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לִבְטוֹחַ בּוֹ שֶׁיַּצִּילֵהוּ אוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ רְצוֹן לִבּוֹ גם המאמין בה' אינו בטוח תמיד שה' ימלא את בקשתו, מתוך חשש שמא חטא, או שמא אינו ראוי לחסדי הבורא, ואולי כבר זכה לגמול על מעשיו הטובים. , וְעַל כֵּן יִשְׁתַּדֵּל בְּנוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, לְהִנָּצֵל מִצָּרָתוֹ אוֹ לְהַשִּׂיג בַּקָּשָׁתוֹ ולכן הוא משתדל להיחלץ מצרתו או להשיג את מבוקשו בדרך הטבע. ... כִּי הַמַּאֲמִין יִתָּכֵן שֶׁיִּירָא שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא ביטחונו של הבוטח גדול כל־כך, עד שאינו חושש שמא אינו ראוי. , אֲבָל הַבּוֹטֵחַ אֵינוֹ יָרֵא שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא ביטחונו של הבוטח גדול כל־כך, עד שאינו חושש שמא אינו ראוי. . (האמונה והבטחון פרק א)
עבודת האדם והשתדלותו לפרנס את עצמו אינה סותרת את הביטחון המלא בה', שכן הצורך בעשייה הוא רק מפני שה' גזר על אדם הראשון שעליו להתאמץ כדי לאכול. ועם זה, ההשתדלות איננה מקור ההצלחה, אלא שאי־אפשר בלעדיה, ולאחר ההשתדלות כבר יש מקום לברכת ה', ולא צריך כל הזמן להשתדל בחריצות. גם הימנעות מסכנה איננה סותרת את הביטחון, מפני שהקב"ה רוצה שהאדם ישמור על עצמו.
אדם צריך להשתדל לפעול למען פרנסתו רק מפני שכך גזר ה':
מָה שֶׁיּוּכַל לִשְׁמֹר אֶת הָאָדָם וּלְהַצִּילוֹ מִן הַמַּפְסִידִים הָאֵלֶּה הטרדות והדאגות. הוּא הַבִּטָּחוֹן, שֶׁיַּשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה' שיסמוך לגמרי על ה'. לְגַמְרֵי. כַּאֲשֶׁר יֵדַע כִּי וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְסַר לָאָדָם מָה שֶׁנִּקְצַב לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה ה' קובע בראש השנה מה תהיה פרנסת האדם בכל השנה הבאה. וכו'" (תלמוד בבלי, ביצה טז, א), וּכְבָר הָיָה האדם היה יכול לשבת בטל ועדיין להרוויח את כל מה שקבע לו ה' בראש השנה. הָאָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּבָטֵל וְהַגְּזֵירָה הָיְתָה מִתְקַיֶּימֶת, אִם לֹא שֶׁקָּדַם הַקְּנָס העונש על חטא עץ הדעת. לְכָל הָאָדָם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לָחֶם" (בראשית ג, יט), אֲשֶׁר עַל כֵּן חַיָּיב הָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל אֵיזוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת לְצוֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁכֵּן גָּזַר הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, וַהֲרֵי זֶה כְּפוֹרֵעַ מַס חובת ההשתדלות והמאמץ להתפרנס, היא כעין מס שאנו משלמים לבורא. ... אַךְ לֹא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת הִיא הַמּוֹעִיל, אֶלָּא שֶׁהִיא מוּכְרַחַת. וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁתַּדֵּל הֲרֵי יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּכְבָר יֵשׁ מָקוֹם לְבִרְכַּת שָׁמַיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּחָרִיצוּת וְהִשְׁתַּדְּלוּת אף שחובה על האדם להתאמץ לפרנסתו, ההשתדלות איננה המקור לפרנסה אלא ברכת ה'. לאחר שהאדם השתדל, הוא ראוי שתחול עליו ברכת השם ויתפרנס. .
