ככל שאדם מכיר יותר את נפשו, כך יכול הוא להיטיב להכיר את הבורא. הנפש היא אלוקית, ולכן שמחה על מעשים טובים ועצובה על הרעים.

אָמַר חָכָם אֶחָד: "בְּנִי, דַּע נַפְשְׁךָ וְתֵדַע בּוֹרַאֲךָ מי שיודע את נפשו, מכיר מתוך כך את הבורא. "... וַאֲנַחְנוּ נִרְאֶה הַנֶּפֶשׁ תִּשְׂמַח וְתָגִיל בַּפְּעוּלּוֹת הַטּוֹבוֹת, וְתִדְאַג וְתִתְעַצֵּב בַּפְּעוּלּוֹת הָרָעוֹת, וְכָל דָּבָר יִשְׂמַח בַּדּוֹמֶה וְיִצְטַעֵר בַּהֶפֶךְ, הִנֵּה יִרְאֶה שֶׁהַנֶּפֶשׁ לִהְיוֹתָהּ אֱלֹקִית תָּגִיל וְתִשְׂמַח בַּפְּעוּלּוֹת הַטּוֹבוֹת הַדּוֹמוֹת לְטִבְעָהּ, לִהְיוֹת כָּל הַפְּעוּלּוֹת הָאֱלֹקִיּוֹת טוֹבוֹת, וְתִתְעַצֵּב בִּפְעוּלּוֹת הָרַע, לִהְיוֹתָן חוּץ מִטִּבְעָהּ וּמִתְנַגְּדוֹת אֵלֶיהָ נפש האדם שמחה כאשר עושים דברים טובים, ועצובה כאשר קורים דברים רעים, ומכיוון שהנפש היא אלוקית, הרי היא שמחה בפעולות הדומות לטבע האלוקי שלה, ועצובה במה שהוא מנוגד לטבעה. . (ספר העיקרים, מאמר ג, פרק ו)

ברור לאדם שיש לו נפש, אף שלא ראה את מהותה. בראייה זו של השכל יכול האדם להשיג גם את האמונה בה', אף שאין הוא מכיר את מהותו.

מָה שֶׁנִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם עִנְיַן חַיּוּת נַפְשׁוֹ, שֶׁיֵּשׁ מַהוּת נֶפֶשׁ מְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ הַמְּחַיָּה אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הַגּוּף אֵינוֹ חַי מֵעַצְמוֹ לְבַד, שֶׁהֲרֵי בְּעַצְמוֹ הוּא דּוֹמֵם כְּבָשָׂר וַעֲצָמוֹת הַמּוּנָּחִים בִּקְדֵרָה וּבְתַבְשִׁיל, אֶלָּא שֶׁהוּא חַי מִצַּד חַיּוּת הַנֶּפֶשׁ לאדם ברור שיש לו נפש חיה, שכן הגוף אינו אלא בשר ודם ויש מה שגורם לו לחיות ולהתקיים. הָרוּחָנִיּוּת שֶׁבּוֹ, שֶׁהוּא רוּחַ הַחִיּוּנִי הַמְּלוּבָּשׁ בַּדָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג), וְאִם כֵּן הֲגַם שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאָה אָדָם מַהוּת הַנֶּפֶשׁ לאדם ברור שיש לו נפש חיה, שכן הגוף אינו אלא בשר ודם ויש מה שגורם לו לחיות ולהתקיים. שֶׁבּוֹ אֵיךְ וּמָה הִיא, עִם כָּל זֶה נִתְאַמֵּת אֶצְלוֹ בֵּרוּר מְצִיאוּתָהּ עַל יְדֵי הַשֵּׂכֶל, וְזוֹ הִיא רְאִיַּית הַשֵּׂכֶל, שֶׁהוּא אִמּוּת חָזָק כִּרְאִיַּית הָעַיִן מַמָּשׁ כשם שקיומה של נפש חיים ברור לאדם אף שלא ראה אותה, כך הוא מבין את מציאות הבורא, אף שאין הוא מסוגל לראות אותו. . (דרך מצוותיך, האמנת אלוקות מה, א)