לצד חובת האבל הורו חכמים שלא להתאבל יותר מדיי. גם אחרי שאבד לנו אדם קרוב — אנו בניו של ה', שנשאר לעולם. חיי הנצח, שאליהם הגיע הנפטר, יפים מכל החיים בעולם הזה.

אֵין רָאוּי לְהַרְאוֹת תַּכְלִית הַדְּאָגָה וְהַצַּעַר עַל הַקָּרוֹב הַמֵּת, כְּשֶׁנִּשְׁאָר קָרוֹב נִכְבָּד מִמֶּנּוּ בְּמַעֲלָה וּבְתִקְוַת טוֹב כאשר נפטר למישהו אדם קרוב, אך נשאר לו מישהו קרוב יותר, הצער על פטירת הראשון איננו מוחלט. . לְפִיכָךְ: אַתֶּם בָּנִים לַה', שֶׁהוּא: שֶׁאֲבִיכֶם קַיָּים לָעַד, אֵין רָאוּי שֶׁתִּדְאֲגוּ וְתִתְאַבְּלוּ בְּתַכְלִית עַל שׁוּם מֵת. נאמר בפסוק "בנים אתם לה' א־לוהיכם", כדי להזכיר לאבל שיש לו אבא שקיים תמיד, וממילא אין ראוי להתאבל באופן מוחלט על המת. .. וְגַם כֵּן אֵין לְהִצְטַעֵר מְאֹד בִּשְׁבִיל נֵזֶק מַגִּיעַ לַמֵּת הנזק והצער הנגרם למת. בְּמִיתָתוֹ "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה" (דברים יד, ב), מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֲשֶׁר קוֹרַת רוּחַ בָּהֶם יָפָה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הנימוק בתורה לאיסור לפגוע בגוף מתוך צער האבל הוא, שאנו עם קדוש, שלאחר הפטירה מגיעים לחיי העולם הבא, והטוב שבהם הוא יפה יותר מכל החיים בעולם הזה. . (ספורנו, דברים יד, א)

נשמת הנפטר עצמה רוצה שקרובי המשפחה ימשיכו בחייהם מתוך שמחה. כאשר שוקעים בעצב ובאבל יותר מן הנדרש, הדבר מצער את הנשמה.

רצונה של הנשמה:

כַּאֲשֶׁר אָדָם קָרוֹב מִסְתַּלֵּק, עַל פִּי רְצוֹן ה', אֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים כָּאן אֵינָם יְכוֹלִים עוֹד לִרְאוֹתוֹ בְּעֵינֵיהֶם, אוֹ לְשָׁמְעוֹ בְּאָזְנֵיהֶם. אוּלָם הַנְּשָׁמָה בְּעוֹלַם הָאֱמֶת, יְכוֹלָה לִרְאוֹת וְלִשְׁמוֹעַ, וְכַאֲשֶׁר רוֹאָה הִיא שֶׁקְּרוֹבֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ מִצְטַעֲרִים יָתֵר עַל הַמִּדָּה בִּגְלַל הֵיעָדְרָהּ הַגַּשְׁמִי, גּוֹרֵם לָהּ הַדָּבָר צַעַר. וְכֵן לְהֶפֶךְ, כַּאֲשֶׁר הִיא רוֹאָה שֶׁלְּאַחַר תְּקוּפַת הָאֵבֶל שֶׁנִּקְבְּעָה בַּתּוֹרָה, חָזְרוּ הַחַיִּים לְמַסְלוּלָם הָרָגִיל כְּשֶׁהֵם מְלֵאִים פְּעִילוּת חִיּוּבִית וּמוֹעִילָה, הִיא יְכוֹלָה בְּשִׂמְחָה לָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָהּ.

היצר הרע מנסה לגרור את האדם לעצב וכאב מיותרים:

...יֵשׁ לְהִזָּהֵר מִן הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁהִנּוֹ עַרְמוּמִי מְאֹד... הַיֵּצֶר הָרַע יְעוֹדֵד אֶת הָאָדָם אֲפִילּוּ לָתֵת צְדָקָה לְעִילּוּי נִשְׁמַת הַנִּפְטָר, לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְקַיֵּים מִצְווֹת לְזֵכֶר הַנְּשָׁמָה, וּבִלְבַד שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה כָּזֶה השקיעה בעצב וכאב. יִהְיֶה כָּרוּךְ בְּעֶצֶב וּכְאֵב. אַךְ כְּפִי שֶׁצּוּיַּן לְעֵיל, זֶה השקיעה בעצב וכאב. בְּדִיּוּק הֶפֶךְ הַמַּטָּרָה, שֶׁהִיא — לִגְרוֹם שִׂמְחָה וְעוֹנֶג לַנְּשָׁמָה. (תורת מנחם, מנחם ציון עמ' 546)