טבעי שיצטער האדם על שנפטר אחד מקרוביו, אך התורה איננה מסתפקת בצער הטבעי, והיא מחייבת אבלות בדינים ובמעשים. הטעם לכך הוא, כדי שיהיה האדם חייב להתבונן בצערו ולחשוב מה החטא שהביא לצער זה, ואז יוכל לחזור בתשובה ולעשות מעשים טובים יותר.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה מטעמי המצווה, שכל אחד חייב להתאבל על קרוביו שמתו. , מָה שֶׁכָּתַבְתִּי פְּעָמִים הַרְבֵּה בַּמִּצְווֹת הַקּוֹדְמוֹת, כִּי הָאָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעוּלּוֹתָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה אדם מושפע מהמעשים שהוא עושה. . כִּי מֵהֱיוֹתוֹ בַּעַל חוֹמֶר, לֹא יִתְפָּעֵל לְדָבָר בְּכֹחַ, עַד שֶׁיּוֹצִיא הָעִנְיָנִים מִן הַכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל מכיוון שאדם הוא חומרי, משפיעים עליו רק דברים מעשיים. . עַל כֵּן בְּבוֹא אֵלָיו עוֹנֶשׁ מִקְרֵה מָוֶת בְּאֶחָד מִקְּרוֹבָיו, אֲשֶׁר הַטֶּבַע מְחַיֵּיב הָאַהֲבָה לָהֶם, תְּחַיְּיבֶנּוּ הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר יְעוֹרְרוּהוּ לִקְבֹּעַ מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל הַצַּעַר שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו. כאשר נפטר אחד מן הקרובים, התורה מחייבת את האדם להתאבל, וזה יעורר אותו לחשוב ולהתבונן בצער שקרה לו. וְאָז יֵדַע וְיִתְבּוֹנֵן בְּנַפְשׁוֹ כִּי עֲוֹנוֹתָיו גָּרְמוּ לוֹ לְהַגִּיעַ אֵלָיו הַצַּעַר הַהוּא... וְזֹאת הִיא אֱמוּנָתֵנוּ הַשְּׁלֵמָה אֲנַחְנוּ בַּעֲלֵי דַּת יְהוּדִית הַיְּקָרָה. וּבְתֵת הָאָדָם אֶל לִבּוֹ עִנְיָן זֶה בְּמַעֲשֵׂה הָאֲבֵלוּת, יָשִׁית דַּעֲתוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְיַכְשִׁיר מַעֲשָׂיו כְּפִי כּוֹחוֹ כאשר יתבונן אדם בזה, יחזור בתשובה. . (ספר החינוך, מצווה רסד)