תקיעת השופר, העומדת במרכזו של ראש השנה, רומזת ומזכירה לנו עניינים רבים הקשורים לחג, לעם ישראל ולקשר שלו עם בורא עולם.

עשרה טעמים לתקיעת השופר:

כָּתַב רַבִּי סְעַדְיָה מָה שֶׁצִּוָּנוּ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לִתְקוֹעַ בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יֵשׁ בָּזֶה עֲשָׂרָה עִנְיָנִים:

המלכת הבורא:

הָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן — מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹם הָיְתָה תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁבּוֹ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם וּמָלַךְ עָלָיו. בראש השנה נברא האדם, ומיד קרא לכל הברואים לקבל עליהם את ה' למלך. וְכֵן עוֹשִׂין הַמְּלָכִים בִּתְחִלַּת מַלְכוּתָם שֶׁתּוֹקְעִין לִפְנֵיהֶם בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבִקְרָנוֹת לְהוֹדִיעַ וּלְהַשְׁמִיעַ בְּכָל מָקוֹם הַתְחָלַת מַלְכוּתָם. וְכֵן אָנוּ מַמְלִיכִין עָלֵינוּ אֶת הַבּוֹרֵא לְיוֹם זֶה. וְכָךְ אָמַר דָּוִד: "בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהלים צח, ו).

התראה ותזכורת לתשובה:

וְהָעִנְיָן הַשֵּׁנִי — כִּי יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא רִאשׁוֹן לַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, וְתוֹקְעִין בּוֹ בְּשׁוֹפָר לְהַכְרִיז עַל רֹאשֵׁנוּ כְּמִי שֶׁמַּזְהִיר וְאוֹמֵר: "כָּל הָרוֹצֶה לָשׁוּב, יָשׁוּב. וְאִם לָאו, אַל יִקְרָא תִּגָּר עַל עַצְמוֹ". וְכֵן עוֹשִׂין הַמְּלָכִים, מַזְהִירִין אֶת הָעוֹלָם תְּחִלָּה בִּגְזֵירוֹתָם, וְכָל הָעוֹבֵר אַחַר הָאַזְהָרָה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ טַעֲנָה. המלכים מפרסמים את גזֵרותיהם ברבים מראש, כדי שלא יוכל איש לטעון שלא ידע על כך.

מעמד הר סיני וקבלת התורה:

וְהָעִנְיָן הַשְּׁלִישִׁי — לְהַזְכִּירֵנוּ מַעֲמַד הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְקוֹל שׁוֹפָר חָזָק מְאֹד" (שמות יט, טז). וּנְקַבֵּל עַל עַצְמֵינוּ מָה שֶׁקִּבְּלוּ אֲבוֹתֵינוּ עַל עַצְמָם "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שם כד, ז).

דברי הנביאים:

וְהָעִנְיָן הָרְבִיעִי — לְהַזְכִּירֵנוּ דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים . שעוררו את עם ישראל לשוב אל ה' ולשמור את מצוותיו. שֶׁנִּמְשְׁלוּ כִּתְקִיעַת שׁוֹפָר...

חורבן בית המקדש ובקשה לבניינו:

וְהָעִנְיָן הַחֲמִישִׁי — לְהַזְכִּירֵנוּ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְקוֹל תְּרוּעַת מִלְחֶמֶת הָאוֹיְבִים. קולות המלחמה שהשמיעו האויבים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיה ד, יט). וּכְשֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר, נְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַשֵּׁם עַל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

עקדת יצחק ומסירת הנפש:

וְהָעִנְיָן הַשִּׁישִּׁי — לְהַזְכִּירֵנוּ עֲקֵידַת יִצְחָק, שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ לַשָּׁמַיִם. לרצון הבורא. וְכֵן אֲנַחְנוּ נִמְסוֹר נַפְשֵׁנוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ וְיַעֲלֶה זִכְרוֹנֵנוּ לְפָנָיו לְטוֹבָה.

יראה וחרדה:

וְעִנְיָן הַשְּׁבִיעִי — כְּשֶׁנִּשְׁמַע תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר נִירָא וְנֶחֱרַד וְנִשְׁבֹּר עַצְמֵנוּ לִפְנֵי הַבּוֹרֵא. כִּי כָּךְ הוּא טֶבַע הַשּׁוֹפָר, מַרְעִיד וּמַחֲרִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?!" (עמוס ג, ו).

יום הדין הגדול בעתיד:

וְהָעִנְיָן הַשְּׁמִינִי — לְהַזְכִּיר יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וְלִירָא מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב, וּמַהֵר מְאֹד... יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה" (צפניה א, יד–טז).

קיבוץ נידחים ושיבת ציון:

וְעִנְיָן הַתְּשִׁיעִי — לְהַזְכִּירֵנוּ קִבּוּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּלְהִתְאַוּוֹת . להשתוקק. אֵלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאוֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" (ישעיה כז, יג).

תחיית המתים:

וְהָעִנְיָן הָעֲשִׂירִי — לְהַזְכִּירֵנוּ תְּחִיַּית הַמֵּתִים וּלְהַאֲמִין בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂוֹא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקוֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיה יח, ג). (אבודרהם, סדר תפילות ראש השנה)

קול השופר נשמע כצעקה בלי מילים. זו צעקת הנשמה, שהתרחקה מבורא העולם. אפשר להמשיל את מצבה לבן מלך שהתרחק מאביו עד ששכח את השפה המדוברת בארמון, וכדי להזכיר את עצמו לפני המלך הוא פשוט צועק, וכך המלך מזהה אותו.

תקיעת השופר היא צעקה טהורה:

הַתְּקִיעָה בַּשּׁוֹפָר בְּחִינַת קוֹל פָּשׁוּט, שֶׁהִיא צְעָקָה פְּשׁוּטָה מִתּוֹךְ וְעוֹמֶק לְבָבוֹ, עַל הֱיוֹתוֹ נִפְרָד מֵה' אֶחָד על היותו רחוק מה'. כו'. וְהוּא בְּקֶרֶן בְּהֵמָה, עַל שֵׁם "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' . דוד המלך מתאר את ה' כמי שעוזר לבני־אדם ולבעלי חיים בשווה. " (תהילים לו, ז).

משל למלך שבן יחידו התרחק מעליו:

וְנִתְבָּאֵר מָשָׁל עַל זֶה בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד מְלוּמָּד הֵיטֵב, שֶׁהָיָה חָבִיב אֶצְלוֹ כְּבָבַת עֵינוֹ מַמָּשׁ, וְעָלָה בְּדַעַת הָאָב וּבְנוֹ שֶׁיִּסַּע לִמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת לִלְמוֹד חָכְמוֹת וְלֵידַע הַנְהָגַת בְּנֵי אָדָם. אָז נָתַן לוֹ אָבִיו הַמֶּלֶךְ שָׂרִים וּמְשָׁרְתִים וְהוֹן רַב, שֶׁיֵּלֵךְ וְיָתוּר בִּמְדִינוֹת וְאִיֵּי הַיָּם, לְמַעַן יַגִּיעַ הַבֵּן לְמַעֲלָה יְתֵירָה יוֹתֵר מִכְּמוֹ הֱיוֹתוֹ אֵצֶל אָבִיו בְּבֵיתוֹ...

וּבֵין כָּךְ הָלַךְ לִמְדִינָה רְחוֹקָה עַד שֶׁגַּם אָבִיו לֹא נוֹדַע שָׁם כְּלָל, וּבְאָמְרוֹ שֶׁהוּא בֶּן מֶלֶךְ פְּלוֹנִי מִלְּבַד שֶׁאֵינָן מַאֲמִינִים לוֹ, לֹא נוֹדַע כְּלָל שֵׁם אָבִיו, וְכַאֲשֶׁר רָאָה שֶׁכָּלְתָה כָּל תְּרוּפוֹת תְּעָלוֹת לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ, בַּצַּר לוֹ עָלָה בְּלִבּוֹ לַחֲזוֹר לִמְדִינַת אָבִיו. בינתיים הלך בן המלך למדינה שבה לא הכירו כלל את אביו, וכשראה שלא מאמינים לו שהוא בן מלך, החליט לחזור למדינה של אביו. אֲבָל מֵחֲמַת אֲרִיכוּת הַזְּמַן שָׁכַח גַּם לְשׁוֹן מְדִינָתוֹ, וּבְבוֹאוֹ לִמְדִינָתוֹ מָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵאַחַר שֶׁגַּם הַלָּשׁוֹן שָׁכַח, וְהִתְחִיל לִרְמֹז לָהֶם שֶׁהוּא בֶּן מַלְכָּם וְהָיָה אֶצְלָם לִשְׂחוֹק, הֲיִתָּכֵן שֶׁבֶּן מֶלֶךְ אַדִּיר כָּזֶה יֵלֵךְ קָרוּעַ וּבָלוּי כָּל כָּךְ, וְהִכּוּ אוֹתוֹ עַל קָדְקָדוֹ וְנַעֲשָׂה מָלֵא פְּצָעִים וְחַבּוּרוֹת וּמַכָּה טְרִיָּה. אך בשל הזמן הרב שעבר מאז יצא ממדינתו, שכח את שפת המדינה, וכאשר ניסה לרמוז שהוא בן המלך לעגו לו, הכו אותו ופצעו אותו פצעים רבים.

עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ וְהִתְחִיל לִרְמֹז לָהֶם שֶׁהוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו כְּלוּם, עַד שֶׁהִתְחִיל לִצְעוֹק בְּקוֹל גָּדוֹל בִּכְדֵי שֶׁיַּכִּיר הַמֶּלֶךְ קוֹלוֹ, וּכְשֶׁהִכִּיר הַמֶּלֶךְ קוֹלוֹ אָמַר הֲלֹא זֶהוּ קוֹל בְּנִי צוֹעֵק מִתּוֹךְ דּוֹחֲקוֹ, וְנִתְעוֹרֵר אֶצְלוֹ אַהֲבַת בְּנוֹ וְחִבְּקוֹ וְנִשְּׁקוֹ כו' . כאשר הגיע בן המלך לחצר המלך התחיל לצעוק בקול גדול, ואביו זיהה את קולו וחיבק אותו ונישק אותו. .

הנמשל — נשמות ישראל הם בניו של ה', אך התרחקו ממנו:

וְכָךְ יוּבַן הַנִּמְשָׁל לְמַעְלָה, שֶׁנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם... וְהוֹרִיד הַנְּשָׁמָה בְּגוּף. שֶׁזֶּהוּ כִּמְשַׁל בֶּן הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה בִּכְדֵי לְהִתְלַמֵּד, הַיְינוּ שֶׁעַל יְדֵי מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, עַל יְדֵי זֶה מִתְעַלִּים הַנְּשָׁמוֹת בְּעִילּוּי יוֹתֵר נַעֲלֶה מִכְּמוֹ שֶׁהָיוּ מִקּוֹדֶם. על־ידי המצוות מתעלות הנשמות יותר מכפי שהיו קודם ירידתן לגוף. וְאָמְנָם, עַל יְדֵי אַהֲבַת הַגּוּף וְתַאֲוַות הַמָּמוֹן וּשְׁאָרֵי תַּאֲווֹת הָאָדָם מִתְאַוֶּוה לָהֶן, וְעַל יְדֵי הֱיוֹתוֹ מְשׁוּקָּע כָּל כָּךְ, עַל יְדֵי זֶה נִתְרַחֵק מְאֹד, לְמָקוֹם שֶׁאֵין יוֹדְעִים כְּלָל שֵׁם אָבִיו... עַד שֶׁהִתְחִיל לָשׁוּב וְלִצְעוֹק בְּקוֹל פָּשׁוּט שֶׁאָבִיו יַכִּירוֹ בִּטְבִיעַת עַיִן שֶׁל הַקּוֹל. באמצעות זיהוי קולו.

תקיעת השופר היא הצעקה הפנימית, והסליחה והמחילה היא תגובת החיבה של ה' אלינו:

וְזֶהוּ הַתְּקִיעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת צְעָקָה פְּנִימִית מֵעוֹמֶק הַלֵּב, אֵיךְ שֶׁהוּא מִתְחָרֵט עַל הֶעָבָר וּמְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהַבָּא לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל אָבִיו, וְעַל יְדֵי צְעָקָה זוֹ מִתְעוֹרֵר מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַרְאֶה חִיבָּתוֹ לִבְנוֹ יְחִידוֹ, וּמוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לוֹ עַל הֶעָבָר... (כתר שם טוב, הוספות סימן קצד)