נהוג בקהילות החסידים לקרוא קטע מספר הזוהר לפני תפילת ערבית בליל שבת. בקטע הזה מתוארים הדברים המתחוללים בעולמות העליונים בשבת. כוחות הרע, הנאחזים בשכינה בימות החול, מסתלקים, והשכינה יכולה לקבל את האור השופע מהעליונים. אור זה מאיר גם על המתפללים, ובזכותו הם מתעטרים בנשמה יתרה, בחדווה ובמאור פנים.

כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת הַשַּׁבָּת, הִיא מִתְיַחֶדֶת וְנִפְרֶדֶת מֵהַצַּד הָאַחֵר, וְכָל הַדִּינִים מָעֳבָרִים מִמֶּנָּה, וְהִיא נִשְׁאֶרֶת בְּיִחוּד שֶׁל אוֹר קָדוֹשׁ, וּמִתְעַטֶּרֶת בְּכַמָּה עֲטָרוֹת לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְכָל שַׁלִּיטֵי הָרֹגֶז וּבַעֲלֵי הַדִּין כֻּלָּם בּוֹרְחִים, וְאֵין שִׁלְטוֹן אַחֵר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. כל ההסתרות, הדינים והקטרוגים נעלמים, ורק האור הא־לוהי מאיר בעולמות. וּפָנֶיהָ מְאִירִים בְּאוֹר עֶלְיוֹן, וּמִתְעַטֶּרֶת לְמַטָּה בָּעָם הַקָּדוֹשׁ, וְכֻלָּם מִתְעַטְּרִים בִּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת. נשמות ישראל מתחדשות בשבת, ומאיר עליהם אור נעלה, זוהי ה"נשמה היתרה" של השבת. אָז רֵאשִׁית הַתְּפִלָּה, לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה, בְּפָנִים מְאִירוֹת, וְלוֹמַר: בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבֹרָךְ. ראשית תפילת ערבית של שבת, "ברכו את ה' המבורך", היא שירת ההלל על המשכת האור העליון בשבת. (זוהר חלק ב, קלה, א)

בשבת שורה שמחה גדולה ביותר בעולמות העליונים, וממנה שופעת שמחה מיוחדת לכל אחד ואחד מישראל. אולם היכולת לחוש את השמחה העליונה הזאת תלויה במידת הטהרה והזיכוך של האדם.

השמחה והתענוג ביום השבת מתגלים קודם כול בעולמות העליונים, ומשם הם מתעוררים בכל אחד מישראל:

מֵאַחַר שֶׁהוּא יוֹם שִׂמְחָה וְחֶדְוָה וְתַעֲנוּג גָּדוֹל לִפְנֵי צוּר יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹר שִׂמְחַת הַשַּׁבָּת מוֹפִיעַ וּמֵאִיר בְּגוֹדֶל זִיו הֲדָרוֹ, וּמֵפִיק נֹגַהּ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הַקְּדוֹשִׁים כּוּלָּם. וְאֵין דּוֹמֶה לוֹ בְּכָל יְמֵי הַשָּׁנָה, כִּי אוֹר הַמֵּאִיר בּוֹ הוּא הֶאָרָה עַצְמִית בִּלְתִּי אִתְעָרוּתֵנוּ. וַאֲנַחְנוּ עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ "בָּנִים לַמָּקוֹם" (משנה, אבות פ"ג מי"ד), וַאֲנַחְנוּ "חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט), וּבְזֶה הַחֶבֶל אָנוּ קְשׁוּרִים בְּתִקְוַות חוּט הַשָּׁנִי, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ" (ירמיה לא, טז). וְכָל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ לְמַעְלָה, וּמִזֶּה הַשּׁוֹרֶשׁ יוֹרֵד אוֹר מִלְמַעְלָה אֶל נִשְׁמָתוֹ לְמַטָּה דֶּרֶךְ אוֹתוֹ חוּט הַתִּקְוָה, הַכֹּל כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן. וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר הַחֶדְוָה הַגְּדוֹלָה וְהַשִּׂמְחָה הַנִּפְלָאָה וְרוֹב הַתַּעֲנוּג בְּשׁוֹרֶשׁ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּנוּ בְּכָל הַקּוֹמָה הַשְּׁלֵמָה, מִמֵּילָא מְחוּיָּב לְהִתְעוֹרֵר בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עַם קוֹדְשׁוֹ חֶדְוָה וְשִׂמְחָה לְאֵין קֵץ, שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, לְכָל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל כְּפִי אֲחִיזַת נִשְׁמָתוֹ וְשׁוֹרֶשׁ חֶלְקוֹ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים.

ככל שהאדם מטוהר יותר כך הוא זוכה ליותר עונג בשבת. אם האדם אינו מזוכך, קיימת בו חציצה בין שורש נשמתו לניצוץ הנשמה שבתוכו:

וְהַדָּבָר תָּלוּי כְּפִי זִיכּוּךְ גּוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם: כַּמָּה שֶׁהָאָדָם יוֹתֵר מְטוֹהָר, אֵין גּוּפוֹ חוֹצֵץ מֵהַקֶשֵֶׁר בֵּין נִיצוֹץ הַנְּשָׁמָה שֶׁבָּאָדָם לְבֵין שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וְהַחֶבֶל הַמְּקַשֵּׁר מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה עֲצוּמָה מִשּׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה הַמְּקַבֶּלֶת מֵאוֹר שִׂמְחַת הָעוֹלָמוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לְנִיצוֹץ שֶׁבְּקֶרֶב הָאָדָם. אוּלָם כְּשֶׁאֵין הָאָדָם גּוּפוֹ מְזוּכָּךְ, הֲרֵי הוּא מְהַוֶּוה חֲצִיצָה בֵּין שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה לְנִיצוֹץ נִשְׁמָתוֹ שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת הֶאָרַת עוֹנֶג הַשַּׁבָּת הָרוּחָנִי הַנִּמְשָׁךְ.

גם מי שאין גופו מטוהר, מאירה בו קצת משמחת השבת משתי סיבות: אור השבת הוא נעלה ועוצמתי במיוחד, וכן מפני שאור השבת מאיר במקור הכללי של נשמות ישראל, ולכן מאיר לכל עם ישראל:

וְעַל כָּל פָּנִים, אַף שֶׁלַּפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים מוּכְרָח לְהִתְעוֹרֵר תַּעֲנוּג אֶצְלוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאוֹר הַשַּׁבָּת גָּדוֹל מְאוֹד וְנוֹרָא עַל אוֹר הַמִּצְווֹת בָּהֶאָרָה עַצְמִית שֶׁבּוֹ. וְעוֹד, שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּכָל הַקּוֹמָה שְׁלֵמָה, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמַת כָּל יִשְׂרָאֵל, מִמֵּילָא וַדַּאי נִתְעוֹרֵר בְּכָל יִשְׂרָאֵל...

הסיבה שהעצבות והרוגז מסתלקים מהאדם בשבת היא מפני הארת השבת, שממלאת את כל העולמות בשמחה:

וּבָזֶה תָּבִין כָּל דִּבְרֵי הַזֹּהַר שֶׁאָמַר: וּבִזְכוּת אוֹתָהּ נְשָׁמָה נִשְׁכָּחִים מֵהָאָדָם כָּל עוֹצֶב וְרוֹגֶז, וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא רַק שִׂמְחָה וְחֶדְוָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. הַכֹּל לוֹמַר שֶׁכֵּן נַעֲשֶׂה מִמֵּילָא, שֶׁמִּשְׁתַּכְּחִים מֵהָאָדָם כָּל מִינֵי עַצְבוּת וּקְטָטוֹת, וּמֵעַצְמוֹ מִתְמַלֵּא שִׂמְחָה וְחֶדְוָה מֵהַנְּשָׁמָה יְתֵרָה וּמֵאוֹתָהּ רוּחַ. (סידורו של שבת, שורש ה ענף ג עלה א)