לאחר שלב הייסוד וההתפשטות של החסידות היא נהפכה לתנועה עממית, וכמעט כל יהודי במזרח אירופה הרגיש שייך לתנועה, אם מפני שנהג חלק ממנהגי החסידים, הושפע מן החסידים, או הלך לחצרות צדיקים לשמוע את תורתם ולהסתופף בין החסידים. בזמן הזה קמו אישים מקוריים — מנהיגים והוגים — שהמשיכו לחדש רעיונות חדשים המקשרים בין תורת החסידות לשאר חלקי התורה: הלכה, קבלה דרש ורמז. בדרך זו חזרה החסידות אל מקורות ההשפעה הרוחניים שלה וביססה את מעמדה כחלק הומוגני של היהדות המסורתית.

(1740-1817). רב ודיין. נולד ליד בוצ'אץ' שבגליציה, כיהן כדיין במוהילוב וקישינב, וכרבה של צ'רנוביץ שבאוקראינה, ובסוף ימיו עלה לצפת, ושם נפטר. כתב את הספר 'באר מים חיים' על פרשות השבוע, ואת הספר 'סידורו של שבת' על קדושת שבת. היה איש פעלתן, הקים בתי כנסת, חברת גמילות חסדים, ונאבק למען יהודי וינה — כנגד השלטון האוסטרי, ולמען יהודי צפת — כנגד השלטון העות'מני. היה ידוע כאיש של שבת, ואף שלא היה איש אמיד השקיע תמיד את כספו בסעודות שבת. היה ער מכניסת השבת ועד צאתה, והקדיש את מחשבתו לענייני שבת. ממשנתו:

"...כָּל כַּוָּונָתִי לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת... וְעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל שֶׁשָּׁמַעְתִּי, מִמֶּלֶךְ אֶחָד שֶׁכָּתַב לִבְנֵי מְדִינָה שֶׁיָּכִינוּ לוֹ מְקוֹם כָּבוֹד. וְהִנֵּה בְּנֵי הַמְּדִינָה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הֵבִינוּ כְּתָבוֹ וּלְשׁוֹנוֹ, הָיָה לָהֶם כְּדִבְרֵי סֵפֶר הֶחָתוּם, וְיוֹם יוֹם נוֹתְנִים וְחוֹזְרִים וְנוֹתְנִים לְמִי שֶׁנִּרְאֶה לְדַעְתָּם מַכִּיר וְיוֹדֵעַ קְצָת לְפָרֵשׁ לָהֶם אִגֶּרֶת הַמֶּלֶךְ, וְכָל אֶחָד מְפָרֵשׁ מַשְׁמָעוּת הַצִּיוּוּי לְפִי דַּרְכּוֹ, זֶה אָמַר בְּכֹה כו'. וְהָעָם הַחֲרֵדִים לִדְבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת, וּמִתְאַוִּים לְמַלֹּאות מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, עָשׂוּ אֶת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה לָצֵאת יְדֵי כּוּלָּם. וְכִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ כֵּן, שָׁאַל אוֹתָם: 'לָמָּה חֲרַדְתֶּם אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת?' הֵשִׁיבוּ כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתָם לְפִי דַּעַת כָּל הַפּוֹתְרִים. וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁהַכֹּל נַעֲשָׂה לִכְבוֹדוֹ שָׂמַח לִקְרָאתָם וְחָשַׁב לָהֶם כְּאִילּוּ קִיבְּלוּ וְקִיְּימוּ כָּל הַכָּתוּב". (סידורו של שבת חלק א, שורש ט ענף א עלה יד)

(1751-1823). רב ומקובל. נולד בניישטאט, תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק (ע"ע), לימד בקרקוב, ושם נפטר. ספרו 'מאור ושמש' — ספר דרשות לפרשות שבוע ולמועדים מפתח את ההגות החסידית בנושאים שונים, והוא נחשב ספר עיוני ומקיף על ענייני חסידות. הספר הודפס עם חמישה חומשי תורה, ולכן זכה לתפוצה רחבה. כאשר ישב בקרקוב סבל מרדיפות המתנגדים, והם החרימו את דברי תורתו. הוא נאלץ שלא להקים במקום חצר חסידית ולהנהיג את תלמידיו. גם בגיל מבוגר יותר היה תלמיד של צדיקי פולין: רבי ישראל מקוז'ניץ (ע"ע), החוזה מלובלין ורבי מנחם־מענדל מרימנוב, ולא היה אדמו"ר בעצמו. ממשנתו:

"מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ בִּלְבַד אַל יָבוֹא לַעֲסוֹק בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה, רַק עַל יְדֵי שֶׁמִּזְדַּכֵּךְ נַפְשׁוֹ בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה זוֹכֶה אֶל הָרוּחַ, וְיָכוֹל לָבוֹא אֶל דְּרָשׁוֹת הַתּוֹרָה, וְזוֹכֶה אֶל הַנְּשָׁמָה וּמַשִּׂיג רִמְזֵי תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ זוֹכֶה לְחַיָּה וּמַשִּׂיג סוֹדוֹת הַתּוֹרָה". (מאור ושמש, פרשת יתרו)

(1783-1841). רב, מקובל ומחבר. נולד ביאבורניק שבגליציה, היה קרוב משפחתו של רבי אלימלך מליז'נסק (ע"ע) ותלמיד של החוזה מלובלין. שימש רב במונקאץ' ובדינוב, ושם נפטר. כתב ספרים רבים בכל נושא בתורה, מהם: 'דרך פקודיך' — על מניין המצוות, ו'אגרא דכלה' — על התורה. ספרו הידוע בחסידות הוא 'בני יששכר' — ספר דרשות לחודשי השנה ולמועדים. הספר מפרש את דברי 'ספר יצירה' על חודשי השנה בביאורים מקוריים, קולעים ומבריקים על דרך הקבלה. אפשר למצוא בספר גם ביאור להלכות ומנהגי ישראל, כמו ירייה בחץ וקשת ומשחק בסביבון, ואפילו הסברים היסטוריים למלחמות המכבים, תפוצת הקבלה בזכות הדפוס, וניתוח הסיבות לגירוש ספרד. המחבר משתמש בחישוב גימטרייה לא רק כקישוט אלא כחלק מהותי בדרשה, והוא פיתח מערכת מורכבת של חישוב גימטריות. נהגו לומר שהוא עוסק בדברים הקשורים לשורש נשמתו: חנוכה — בגלל שהיה מצאצאי החשמונאים, ובלוח השנה וגימטריות — מפני שהוא מבני יששכר. בזמן רבנותו בעיר מונקאץ' אסר פיטום אווזים לפני שחיטה, ומנהיגי הקהילה התקוטטו עמו והוא נאלץ לעזוב את המשרה. ממשנתו:

"מִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ תּוֹרָה. בִּימֵי הַחֲנוּכָּה מְשַׂחֲקִים הַנְּעָרִים בַּחֲתִיכַת עֵץ מְרוּבַּעַת, וּבְד' קְצוֹתָיו חֲקוּקִים אוֹתִיּוֹת ג' ש' נ' ה' דְּהִנֵּה גשנ"ה מְרַמֵּז לְד' כּוֹחוֹת שֶׁבָּאָדָם וכו', גּ'וּפָנִי, נַ'פְשִׁי, שִׂ'כְלִי, וְכֹחַ הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל הַ'כֹּל". (בני יששכר, חודש כסלו מאמר ב, אות כה)

(1797-1876). אדמו"ר, רב ופוסק הלכה. נולד בטרנוגרוד שבגליציה. היה תלמידו של רבי נפתלי מרופשיץ ורבה של צאנז במשך כחמישים שנה, ושם נפטר. כל ספריו נקראים 'דברי חיים', והם עוסקים בנושאים מגוּונים: תלמוד — פירוש לבבא מציעא, הלכה — גיטין ומקוואות, וספר חסידות — פירוש על התורה. ספר שאלות ותשובות 'דברי חיים' הוא ספר רחב ומקיף, המגלה את בקיאותו וחריפותו של המחבר בתלמוד ובהלכה. עמד במשא ומתן עם כל גדולי הדור בהלכה. הספר מתייחד בעיסוקו בנושאים חסידיים מובהקים, כמו מקום הנחת שני זוגות תפילין, קידוש על משקה חריף, ירושה של אדמו"רות לצאצאים, וכשרותן של מצות מכונה מול מצות יד. היה ידוע כבעל צדקה, ונהג להתפלל בהתלהבות. סבל כל חייו מנכות ברגליים, וחותנו רבי ישראל לייפניק אמר עליו שהוא "בעל רגל עקומה אבל שכל ישר". ממשנתו:

"אֲבָל הַחוֹטֵא שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, וְנִזְכָּר אֵיךְ כְּשֶׁבָּא לֹא עָלֵינוּ לִידֵי תַּאֲוָה, עַד הֵיכָן גָּדְלָה חֶשְׁקוֹ וְתַאֲוָתוֹ לִדְבַר הֶבֶל כָּזֶה לֹא עָלֵינוּ, עַל יְדֵי כָּךְ מַגְדִּיל בְּלִיבּוֹ חֵשֶׁק וְאַהֲבָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, נִמְצָא שֶׁמֵּהָעֲבֵירָה שֶׁעָשָׂה מִקּוֹדֶם נִצְמָח כָּעֵת חַשְׁקוּת וְאַהֲבָה גְּדוֹלָה לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". (חמדה גנוזה, כי תבוא עמ' כה)

(1874-1942). נולד בגרודז'יסק, כיהן כרבנות ואדמו"רות, ונספה בשנות השואה בטרבלינקה. ספריו 'בינת ישראל' ו'אמונת ישראל' הם דרשות בחסידות על פרשות השבוע והמועדים. היה צאצא של רבי אלימלך מליז'נסק (ע"ע) והמגיד מקוז'ניץ (ע"ע). גורש בפקודת הצבא הרוסי לוורשה והקים מחדש את החצר של חסידות גרודז'יסק. היה ידוע כבעל חוש מוזיקלי. ממשנתו:

"קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיְיתָה מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים, שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִיבְּלוּ עֲלֵיהֶם לִשְׁמוֹר אֶת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר חַס וְחָלִילָה עַל שׁוּם לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִיבֵּל עָלָיו לְסַיֵּיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְקַיֵּים הַמִּצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁבַּתּוֹרָה". (בינת ישראל, ליקוטים, עמ' 172)

(1889-1943). אדמו"ר, רב ומחנך. נולד בגרודז'יסק שבפולין למשפחת אדמו"רים, הנהיג את עדתו בפיאסצנה ובגטו וורשה, ונרצח ליד לובלין. כתב כמה ספרים בענייני חינוך: 'חובת התלמידים', 'הכשרת האברכים', 'בני מחשבה טובה' ו'דרך המלך'. בספריו הוא מדגיש את אחריות הנער על מעשיו, את חשיבותם של חברים המסייעים זה לזה בעבודת ה', ואת האפשרות להגיע לחוויה דמיונית על ידי 'השקטה', ריקון המחשבה המביא לריכוז מרבי בנושא אחד. ספרו 'אש קודש' הוא דרשות לתורה מתקופת גטו וורשה. הדרשות הוחבאו ונמצאו מאוחר יותר, והמחבר מזכיר את ההתמודדות היום־יומית עם רעב, קור ומוות. בספר חוזר הרעיון כי אין בפיו מענה לקושיות על ההשגחה העליונה, אך הוא תובע מחסידיו להמשיך ולהאמין כי גם הסבל האיום בא לאדם מן השמים. ממשנתו:

"אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁהָאִישׁ מוּכֶּה בְּיִסּוּרִים קָשִׁים, קָשֶׁה שֶׁלֹּא יִצְעַק עַל כְּאֵבָיו... לָכֵן לַאֲנָשִׁים כְּעֶרְכֵּינוּ וּבִפְרָט בְּצָרוֹת מָרוֹת כָּאֵלּוּ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נִצְעַק וְנִתְפַּלֵּל לַה' גַּם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים עַל יִסּוּרֵינוּ וּכְאֵבֵינוּ, אֲבָל גַּם עַל זֶה בְּעַצְמֵנוּ נַפְשֵׁנוּ מַר תִּבְכֶּה, שֶׁגַּם בְּיָמִים קְדוֹשִׁים אֵלּוּ אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל: 'הַב לָן חַיֵּי, הַב לָן מְזוֹנָא' [=תֵּן לָנוּ חַיִּים, תֵּן לָנוּ מָזוֹן], וְלֹא תְּפִילּוֹת עִילָּאוֹת צָרְכֵי שָׁמַיִם". (אש קודש, עמ' קכה)

(1890-1943). מחבר והוגה דעות חסידי. נולד בז'שוב שבגליציה למשפחת חסידי דז'יקוב, גר בווינה, ונספה בשואה. ספרו 'תנאי הנפש להשגת החסידות' מתאר טכניקות של מדיטציה לפי תורת החסידות. הספר כתוב עברית, ולפי ההקדמה ייעד המחבר את ספרו לקהל המשכיל הרחב ולאו דווקא לשומרי מסורת. בספר מובאים תרגילי דמיון מודרך המעצימים את תחושת החוויה במאורעות שונים, ומלמדים את האדם לכוון את כוחותיו הנפשיים. ממשנתו:

"תְּחִילָּה נְבָאֵר אֶת הַדִּמְיוֹן... רֵאשִׁית כֹּל נִשְׁתַּדֵּל לְצַיֵּיר לָנוּ בְּשִׂכְלֵנוּ וּבְדִמְיוֹנֵנוּ אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ, נְדַמֶּה בְּנַפְשֵׁנוּ כְּאִילּוּ אָנוּ רוֹאִים מֵרָחוֹק אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ כּוּלּוֹ עַל יַבְּשׁוֹתָיו וְיַמָּיו. כֵּן נְצַיֵּיר לָנוּ אֶת כָּל הָעַמִּים שֶׁבְּכָל חֶלְקֵי הָעוֹלָם לִלְשׁוֹנוֹתֵיהֶם וְלִגְבוּלוֹתֵיהֶם, וְאֶת מִסְפַּר הָאֲנָשִׁים שֶׁל כָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן". (תנאי הנפש להשגת החסידות, עמ' כא)

רבה של העיר לנוביץ. נספה בשואה. תולדות חייו אינן ידועות.

(1911-2000). אדמו"ר, רב וראש ישיבה. נולד בברנוביץ שבבלארוס, עלה לטבריה, אחר כך לתל־אביב, ולאחר ארבעים שנה כראש ישיבת 'בית אברהם' בירושלים התמנה לאדמו"ר חסידי סלונים, ושם נפטר. ספריו נקראים 'נתיבות שלום' — שיחות שנאמרו בשעת עריכת שולחן ('טיש') על התורה, על ימי המועדים, על חסידות, על חינוך ועוד. הספרים כתובים בשפה פשוטה ונעימה לכל לומד, ומסבירים רעיונות עמוקים בבהירות. ממשנתו:

"וּבִכְלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ, הֲרֵי כָּל אֶחָד הוּא עוֹלָם קָטָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עִם תְּנָאִים מְיוּחָדִים הַשַּׁיָּיכִים לְפִי תְּכוּנַת נַפְשׁוֹ וְשׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, לֹא הֲרֵי זֶה כַּהֲרֵי זֶה, וּבְאֵיזֶה עוֹלָם שֶׁהוּא נִמְצָא זוֹ תַּכְלִית חוֹבָתוֹ". (נתיבות שלום א, עמ' רמא)