חזור
חסידות
בית פשיסחה וקוצקעם הפיכתה של החסידות לתנועה עממית, אבדו תחושת המתח והעוצמה המאפיינים מהפכה בשלביה הראשונים. צדיקי בית פשיסחה ובית קוצק, בדור הרביעי והחמישי לחסידות, ביקשו להשיב לחסידות את החריפות שקהתה, וזאת על־ידי חידוש רדיקלי של ההגות החסידית. הם שבו והדגישו את היסוד האישי־אינדיבידואלי של החסיד: עצמאותו המחשבתית, חירות נפשו, שאיפתו לעלות למעלה בקודש, ואת חובתו לחפש בתובענות אחר האמת. סביבם נאספה חבורת יחידי סגולה, שהיו מוכנים להפוך את הנחות היסוד של עולמם ולהקדיש את חייהם לעבודת ה', ולא לקבל שום מסגרת מחשבתית שלא ביררו לעצמם היטב את טיבה. דור אחד מאוחר יותר נדרשה אף שיטה זו למסגרת חברתית מתאימה, שבה מצד אחד יהיה מקום לכלל החסידים, ומצד שני, יחידים בעלי נפש יוכלו לפתח את שאיפותיהם לעלות בעבודת ה'.
(1765-1827). אדמו"ר. נולד בוואדיסלב, למד תורה בניקלשבורג ומטרסדורף, שימש אדמו"ר בפשיסחה, ושם נפטר. דברי תורתו לוקטו על־ידי תלמידיו בספרים 'קול שמחה' ו'רמתיים צופים'. היה ידוע כאיש חריף, חד מחשבה ובהיר מחשבה. היה חריג בנוף החסידי באורח חייו ובתורתו. עסק למחייתו במסחר עצים באחוזת אחת מעשירות היהודים שבפולין (ברגסון), ולאחר מכן סיים את חוק לימודיו כרוקח מוסמך. למד לדבר כמה שפות, ואף נהג להתלבש בלבוש מודרני (חליפה קצרה ולא ארוכה כמנהג החסידים) ולדבר עם המשכילים בעיר לבוב (למברג). תורתו מחנכת לפיקחות שכלית ורדיפה אחרי האמת בלי הטעיה עצמית. החשיב את לימוד התלמוד בעיון ואת לימוד ספרי המהר"ל מפראג (ע"ע) המקרבים את דברי הקבלה אל שכל האדם. ממשנתו:
"הִנֵּה כָּל הַנִּיסִּים שֶׁעָשָׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ וְיֵדְעוּ הַכֹּל כִּי הוּא הַיּוֹצֵר הַכֹּל וּמַשְׁגִּיחַ עַל כָּל הַנִּמְצָאִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ וְיִקְבַּע בְּלִבָּם הָאֱמוּנָה הַהוּא וְזֶה הָיוּ תַּכְלִית הַנִּיסִּים. אָכֵן הַהַכָּרָה הַזּוֹ לֹא הָיָה רַק לְפִי שָׁעָה אֲבָל לְאַחַר זְמַן שֶׁעָבַר הַנֵּס לֹא הָיָה לָהֶם הַיְּדִיעָה הַהִיא בְּפוֹעַל כָּל כָּךְ רַק בִּבְחִינַת זֵכֶר... אֲבָל הַתּוֹרָה שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל יָדָהּ אָנוּ מַשִּׂיגִים אֱ־לֹהוּתוֹ וְאַחְדּוּתוֹ וְאֵיךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל הַנִּמְצָאִים".
(1787-1859). אדמו"ר. נולד בגוריי, למד בזמושץ', ולאחר מכן שהה אצל החוזה מלובלין ואצל רבי שמחה־בונים מפשיסחה (ע"ע). היה עם חסידיו בטומשוב וקוצק, ושם נפטר. דברי תורתו לוקטו בספרים 'אהל תורה' ו'אמת ואמונה'. בעצמו לא כתב דבר, אבל משמו התפרסמו אמרות חריפות וקיצוניות רבות, ומקצתן הובאו אצל רבי שמואל מסוכצ'וב (ע"ע) בספרו 'שם משמואל'. אורח חייו היה קיצוני, ולאחר שהנהיג את עדת החסידים פרש להתבודד בחדרו במשך כעשרים שנה ודחה את הבאים לבקר אצלו, ככל הנראה סבל מעוני בשנים הללו, אך חסידיו הקרובים נשארו בבית מדרשו. היה ידוע כמבקר חריף ונוקב של רמאות עצמית ודבר שקר. תבע תמיד את האמת, ודרש להקדיש את חייו למען אמת זו. אווירת בית המדרש בקוצק הושפעה מדרכו, וחסידיו אף הם היו עצמאיים ואינדיבידואליים ותובעי אמת כל אחד לפי דרגתו. ואולם בשל הנהגה מבוזרת זו — פרשו חלק מהחסידים להנהגת רבי מרדכי־יוסף מאיז'ביצה (ע"ע), ולאחר פטירת הרבי מקוצק עברו הרבה מהחסידים להנהגת רבי יצחק־מאיר מגור (ע"ע). צאצאיו הנהיגו בתי מדרש קטנים. ממשנתו:
"'הַנּוֹי וְהַנֶּצַח לְחַי עוֹלָמִים'. כָּל הַדְּבָרִים הַיָּפִים וְנָאִים בָּעוֹלָם הֵמָּה יָפִים רַק פַּעַם וּשְׁתַּיִים וְשָׁלוֹשׁ, וְאַחַר כָּךְ נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ הַחֵן וְהַיּוֹפִי, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁהֵמָּה לְחַי עוֹלָמִים הוּא נוֹי נִצְחִי".
(1799-1866). אדמו"ר, רב, פוסק הלכה, פרשן תלמוד. נולד במגנישוב שבפולין, למד בוורשה, אצל הרבי מקוז'ניץ, רבי שמחה־בונים מפשיסחה (ע"ע) ורבי מנחם־מענדל מקוצק (ע"ע), ולאחר מכן הקים את חצרו בעיירה גור, ושם נפטר. נודע כחריף ובקי וכתב כמה ספרים: 'חידושי הרי"ם' (רבי יצחק מאיר) — על התורה, על התלמוד, על שולחן ערוך וספר שאלות ותשובות. עסק למחייתו במסחר ספרים. היה תלמידו וחברו הקרוב של הרבי מקוצק, והוא היה היחידי שעמו הסכים האחרון לדבר בשנות בדידותו. עסק בענייני ציבור: בייצוג הקהילה היהודית לפני השלטון הפולני כנגד חקיקה אנטי־יהודית, ובניהול כספי צדקה לטובת ארץ ישראל. לאחר פטירת הרבי מקוצק הנהיג את החסידים, אך מיתן את הרוח האנרכיסטית של בית המדרש הקוצקאי, והמירה בדרישה ללימוד תורה בכל כוחו של האדם כאמצעי לרדיפה אחרי האמת. ברוח זו פועלת חסידות גור עד היום. ממשנתו:
"עִיקַּר עֲשִׂיַּית הַמִּצְוָה בְּכוֹחַ הַצִּיוּוּי, וְזֶה לְמַעְלָה מִכָּל הַכַּוָּונוֹת, שֶׁהֲרֵי נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁהָיוּ גְּדוֹלֵי עוֹלָם וְהָיוּ לָהֶם כַּוָּונוֹת וְיִחוּדִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, אַף עַל פִּי כֵן מִצַּד שֶׁלֹּא צִוָּוה אוֹתָם נֶעֶנְשׁוּ, קַל וָחוֹמֶר... הַמְּקַיֵּים הַמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת צִיוּוּי הַבּוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם — חָשׁוּב כְּכָל הַכַּוָּונוֹת".
(1800-1854). אדמו"ר ורב. נולד בטומשוב, היה תלמידו של רבי שמחה־בונים מפשיסחה (ע"ע), ותלמיד־חבר לרבי מנחם־מנדל מקוצק (ע"ע). הקים חצר חסידית עצמאית באיז'ביצה, ושם נפטר. ספרו 'מי השילוח' הוא דרשות לפרשת שבוע ולמועדים שלוקטו ונדפסו לאחר פטירתו. בספר ניכרת החירות המחשבתית של המחבר. הוא דן ביחס בין בחירת האדם לידיעת הא־ל את כל מעשי האדם. לשיטתו, בחירת האדם קשורה בעיקר לדרך שבה הוא בוחר לחוות את קיומו, ולא למעשים שהוא עושה, שהרי הוא יודע שהאדם יחטא. שיטה זו השפיעה רבות על תלמידו רבי צדוק הכהן מלובלין (ע"ע), אך נחשבה בעיני רבים דעה בלתי־מקובלת. פרש מחסידות קוצק לאחר מחלוקת עמוקה עם הרבי מקוצק בשאלה אם צריך לקרב או לדחות את התלמידים ומה ראוי לדרוש מהם. את קיצוניות אורח החיים של חסידי קוצק המיר ברדיקליות הגותית. ממשנתו:
"לְהַבִּיט לַה' בְּכָל דָּבָר, וְלֹא לְהִתְנַהֵג עַל פִּי מִצְוַות אֲנָשִׁים מְלוּמָּדָה, אַף שֶׁעָשָׂה אֶתְמוֹל מַעֲשֶׂה כָּזוֹ, מִכָּל מָקוֹם הַיּוֹם אֵינוֹ רוֹצֶה לִסְמוֹךְ עַל עַצְמוֹ, רַק שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָאִיר לוֹ מֵחָדָשׁ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ".
(1823-1900). אדמו"ר, רב, איש הלכה ומחבר. נולד בקריזבורג למשפחת מתנגדים, ונהפך לחסיד של רבי מרדכי־יוסף מאיז'ביצה (ע"ע), ולאחר מכן לאדמו"ר בלובלין, שם נפטר. כתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה: 'צדקת הצדיק' — ספר חידושים בחסידות, 'פרי צדיק' — דרשות על התורה והמועדים, 'תפארת צבי' — על שולחן ערוך יורה דעה, ו'רסיסי לילה' — על חלומות. בספריו בולטת בקיאותו בתורה, עמקותו ויכולת החידוש והיצירתיות שלו. היה לחסיד לאחר שבצעירותו אסף חתימות ל'היתר מאה רבנים' (הסכמת מורי הלכה לגרש אישה גם בלי רצונה), ובדרך פגש את רבי מרדכי־יוסף שהשפיע עליו לשנות את התנהגותו. התפרנס מחנות בגדים של אשתו השנייה, ורק בסוף ימיו כיהן כאדמו"ר בלובלין. בכספי החסידים הקים ספרייה תורנית והתמחה בכתבי יד, ומספרים כי שלט שליטה מוחלטת בכל ספר שהיה ברשותו. ממשנתו:
"עִיקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא עַד שֶׁיָּאִיר ה' עֵינָיו, שֶׁיִּהְיוּ זְדוֹנוֹת כִּזְכוּיּוֹת. רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיַּכִּיר וְיָבִין שֶׁכָּל מָה שֶׁחָטָא הָיָה גַּם כֵּן בִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ".
(1838-1910). אדמו"ר, רב, פוסק הלכה, ומחבר. נולד בבנדין, שימש רב העיר סוכצ'וב ואדמו"ר לחסידים, ושם נפטר. ספרו 'אגלי טל' דן בשלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת, והוא מנתח ביסודיות את הגדרת כל אחד ואחד מאיסורי המלאכה בשבת, על־פי דברי התלמוד. ספרו 'אבני נזר' הוא ספר שאלות ותשובות בכל מקצועות התורה. היה נשוי לבתו של רבי מנחם־מנדל מקוצק (ע"ע), וזה דאג לפרנסתו ולא רצה שחתנו יתקרב לחסידות, כדי שיוכל להקדיש את עצמו ללימוד תורה. בהקדמה לספרו הוא כותב כי למד מן הרבי מקוצק כיצד ללמוד תורה באמת ולא רק כפלפול. סבור היה כי הגיעה העת לקיים כראוי את מצוות הישיבה בארץ ישראל, ולשם כך אף שלח את בנו וחתנו לגאול אדמות בארץ ישראל, אך הדבר לא עלה בידו בגלל האיסור של השלטון העות'מני למכור אדמות לנתיני מדינות זרות. רבים מתלמידיו נהפכו לחשובי הרבנים והפוסקים בפולין. ממשנתו:
"זֶה הִיא עִיקַּר מִצְוַות לִימּוּד הַתּוֹרָה, לִהְיוֹת שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ וּמִתְעַנֵּג בְּלִימּוּדוֹ, וְאָז דִּבְרֵי תּוֹרָה נִבְלָעִין בְּדָמוֹ. וּמֵאַחַר שֶׁנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הוּא נַעֲשֶׂה דָּבוּק לַתּוֹרָה".
(1855-1926). אדמו"ר ורב. נולד בקוצק לאביו רבי אברהם בורנשטיין (ע"ע), שימש אדמו"ר וראש ישיבה בסוכצ'וב ונפטר באוטבוצק. ספרו הידוע הוא 'שם משמואל' — ספר רחב־יריעה של דרשות בחסידות על התורה ועל המועדים. בספר מובאות אמרות משמם של אביו ושל הרבי מקוצק, והוא מקור רב־ערך מבחינה היסטורית למסורות אלו. עודד את העלייה לארץ ישראל כאביו לפניו, וחלק מבני משפחתו אכן עלו לארץ ישראל, אך רוב ילדיו נותרו בפולין ונרצחו בשואה. ממשנתו:
"הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם אֵינָן חִסָּרוֹן חַס וְחָלִילָה, רַק אַדְּרַבָּה מַעֲלָה גְּדוֹלָה הֵן, כִּי עַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם וְהוּא מַשְׁלִיךְ אוֹתָן אַחֲרֵי גֵּיווֹ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶן, הוּא בָּא עַל יְדֵי זֶה לִקְדוּשָּׁה בִּדְרָגִין גְּבוֹהִין".
(1847-1905). אדמו"ר ורב. נולד בוורשה, כיהן כאדמו"ר בעיירה גור, ושם נפטר. כתב כמה ספרים הנקראים 'שפת אמת' — על התלמוד, דרושי חסידות על התורה, ועל התנ"ך. בתורתו הוא דן בנושאים קבועים כמו קדושת השבת וקדושת ישראל, ובכל שנה הוא חוזר על אותם רעיונות עם חידוד וגיוון. שיטתו בחסידות המשיכה את שיטת סבו, רבי יצחק־מאיר מגור (ע"ע), בשימת דגש על לימוד תלמוד בעיון, והוא הפכהּ להיות דרך המתאימה לרבים, על־ידי קביעת סדר ומסגרת קבועים. החסידות גדלה בימיו, והיו אומרים בבדיחות כי כל רבני ועשירי פולין הם חסידיו. התמנה לאדמו"ר בגיל צעיר מאוד, אך מעולם לא נהג כבוד בעצמו: לא ישב במקום מיוחד בשולחן או בבית המדרש, גר בדירה פשוטה והלך בבגדים רגילים. אשתו פרנסה את בני ביתו במסחר, בחנות לממכר תה, סוכר וסיגריות.
ממשנתו:
"כְּפִי מָה שֶׁחָסֵר לָאָדָם וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל הַשְּׁלֵימוּת — כָּךְ מַשְׁפִּיעִים לוֹ מִשָּׁמַיִם".
(1866-1948). אדמו"ר, רב וביבליוגרף. נולד בגור, בנו הבכור של רבי יהודה־אריה־לייב אלתר (ע"ע), ונפטר בירושלים. ספרו 'אמרי אמת' מלקט מרשימותיו על התורה, ואולם רוב כתביו וכל ספרייתו העצומה הוטמנו באדמת פולין בתחילת השואה וטרם נמצאו. הנהיג את חסידות גור במשך כחמישים שנה, וסייע בהוצאה לאור של עיתון 'המודיע', הקמת אגודת חרדים אורתודוקסים, ורשת בתי הספר 'בית יעקב'. נסע לארץ ישראל חמש פעמים כדי לתמוך ביישוב הארץ. קנה אדמות ביפו ובטבריה, ואף עודד את חסידיו לתת מכספם למען יישוב הארץ, לעלות אליה ולהתיישב בה, וזאת על אף שלא תמך בתנועה הציונית החילונית. לאחר הכיבוש הגרמני הצליחו חסידיו להבריחו בדרך־לא־דרך מפולין לארץ ישראל, והוא המשיך להנהיג את פליטי השואה ולשקם את החסידות. נפטר בירושלים ונקבר סמוך לשוק מחנה יהודה, מפני שלא היה אפשר היה לקברו בהר הזיתים במלחמת העצמאות. ממשנתו:
"עוֹבֵד ה' אֲמִיתִּי צָרִיךְ תָּמִיד לְחַדֵּשׁ... וַאֲפִילּוּ בְּמִילֵּי דִּקְדוּשָּׁה וְיִרְאַת שָׁמַיִם צְרִיכִים גַּם כֵּן לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, וְאִם לָאו — נַעֲשֶׂה הַדָּבָר רְגִילוּת... הַטֶּבַע מִתְנַגֵּד לַקְּדוּשָּׁה וְלָכֵן נִקְרָא הָעוֹלָם כֵּן עַל שֵׁם הֶעֱלֵם, שֶׁהַקְּדוּשָּׁה נֶעֱלֶמֶת בּוֹ...".