חזור
חסידות
חסידות חב"דחסידות חב"ד (ראשי תיבות 'חכמה, בינה, דעת', כוחות השכל של האדם), נוסדה בדור השלישי של תנועת החסידות, על־ידי רבי שניאור־זלמן מלאדי. חסידות חב"ד רואה בשכל את נקודת המשען, שבכוחה האדם יכול להניע תהליכים בתוך נפשו. אם למשל רצונו להפיח בליבו אהבה לבורא, עליו ללמוד על גדולתו, על אין־סופיותו, על השגחתו המתמדת על הבריאה, ומתוך ההבנה הזאת יתפתחו בליבו רגשות של אהבה. חב"ד פיתחה את טכניקת ה'התבוננות', שבאמצעותה האדם מפנים רעיונות שלמד והבין, והופך אותם לבעלי השפעה על עולמו הפנימי. בלי ה'התבוננות' הדברים יכולים להישאר תיאורטיים ומנותקים מן החיים עצמם. לכן סבורה חב"ד כי ה'דעת' — הלוא היא ההפנמה וההתחברות עם הרעיון — היא השלב העיקרי של תהליך הלמידה.
משנתה הרעיונית של חב"ד משתרעת על מאות ספרים. כולם מבוססים על ספר התניא, שכתב רבי שניאור־זלמן, אך הוא עצמו וממשיכי דרכו הרחיבו והעמיקו את משנת חב"ד, עד שהיא נוגעת למעשה בכל פרט בתורה ובחיי היהדות.
(1745-1812). אדמו"ר, רב, דרשן ופוסק הלכה. מייסד חסידות חב"ד. נולד בליאוזני שבבלארוס, פעל בבלארוס, ונפטר באוקראינה. פעל בדור השלישי של תנועת החסידות. חיבר את ספר התניא, שהיה הספר הראשון שניסח את רעיונות החסידות בדרך שיטתית.
היה מבחירי תלמידיו של המגיד ממזריטש, ממשיכו של הבעל־שם־טוב. חבריו כינו אותו 'הליטאי', בשל מוצאו מהאזורים הלמדניים של ליטא ובלרוס. נחשב גאון ובעל ידע רחב בכל מרחבי התורה, ורבו הטיל עליו לחבר שולחן ערוך מעודכן, הלוא הוא 'שולחן ערוך הרב'. משנתו הרעיונית מוצגת בסדרת ספרים, ובראשם ספר התניא, תורה אור וליקוטי תורה. על־פי התניא, לא כל אדם יכול להיות צדיק, אבל כל אחד ואחד יכול להיות 'בינוני' — אדם השולט שליטה מלאה על מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, גם אם עדיין יש בקרבו יצר הרע, המפתה אותו לדברים שליליים. זמן לא רב לאחר הדפסת ה'תניא' העלילו עליו מתנגדיו שהוא מורד בשלטון הצארי, והוא נכלא למשך כמעט חודשיים, ובסופם השתחרר והגביר את הפצת דרך החסידות. ממשנתו:
"הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ וְטֶבַע יְצִירָתוֹ. שֶׁכָּךְ נוֹצָר הָאָדָם בְּתוֹלַדְתּוֹ שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁלֹּא לְמַלֹּאת מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה".
(1773-1827). אדמו"ר ורב. בנו של רבי שניאור זלמן מלאדי (ע"ע), נולד בליאוזני, כיהן כאדמו"ר בליובאוויטש ונפטר בנייז'ין. כתב ספרים רבים בחסידות, כמו: 'ביאורי הזוהר' — פירוש לזוהר על דרך החסידות, 'תורת חיים' — על התורה, 'עטרת ראש' — על ראש השנה ויום כיפור, 'שער האמונה' — על חג הפסח, ו'שערי אורה' — על חנוכה ופורים, ועוד. דברי תורתו מבוססים על רעיונות אביו, רבי שניאור־זלמן מלאדי (ע"ע), ומרחיבים ומבארים אותם באריכות, ואפשר לומר כי המחבר פיתח את תורת החסידות כתחום של עיון עצמאי. הוא אף כתב חוברת ושמה 'קונטרס ההתפעלות', המסבירה כיצד להתבונן בדברי החסידות, ומדגישה את חשיבותה של ההתבוננות כדרך מרכזית בעבודת ה'. ההתבוננות היא עיון וריכוז המחשבה בעניין אחד, עד שהמתבונן חוֹוה חוויה נפשית הקשורה בעניין שבו התבונן. העיקרון היסודי של ההתבוננות הוא שתהיה בו מזיגה של עיון אינטלקטואלי עם התלהבות רגשית פנימית. המחבר ייעד ספרים שונים לחסידים מסוגים שונים: למשכילים — עיון מופשט יותר, ולאנשי הרגש — דרשות עם רעיונות מלהיבים, אך הוא דרש מכל חסידיו רצינות והעמקה. עשה רבות למען הקמת מושבות חקלאיות ליהודים ברוסיה, חיזוק היישוב היהודי בחברון, ופעל אצל השלטונות בעניינים שונים, ואף נכלא ונאסר לאחר שנחשד כמתכנן מהפכה. בחב"ד הוא מכונה 'אדמו"ר האמצעי'. ממשנתו:
"מָה שֶׁנִּרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁמִּתְפָּעֵל רוֹב הֶהָמוֹן מֵהִתְפָּעֲלוּת חִיצוֹנִית בְּדִמְיוֹן שָׁוְוא בְּנַפְשָׁם וּבִלְבָבָם בִּתְפִלָּתָם הַבָּאָה בִּבְחִינַת צְעָקָה חִיצוֹנִית בְּלֵב בָּשָׂר... הֲגַם שֶׁקּוֹרְאִים הָעוֹלָם גַּם לָזֶה בְּשֵׁם דְּבֵיקוּת אוֹ הִתְלַהֲבוּת אֲבָל הִיא דְּבֵיקוּת שָׁוְא...הַהֵיפֶךְ מֵהִתְפָּעֲלוּת אֱלֹקוּת..."
(1789-1866). אדמו"ר, רב ופוסק הלכה. נולד בליאוזני, נכדו של רבי שניאור־זלמן מלאדי (ע"ע) וחתנו של רבי דובער שניאורי (ע"ע). כיהן כאדמו"ר בליובאוויטש ושם נפטר. כתב ספרים רבים בהלכה ובחסידות. בהלכה — ספר שאלות ותשובות 'צמח צדק', חידושים על התלמוד ופסקי דינים; בחסידות — 'דרך מצוותיך' על מצוות התורה, 'אור התורה' — על התורה, ו'ספר החקירה' — ספר פילוסופי על דרך החסידות. בצעירותו עבד למחייתו בהכנת חותמות שעווה לדואר, בנגרות, ולאחר מכן בייצור שקים. רק לאחר ניסיונות שכנוע רבים הסכים להתמנות לאדמו"ר. היה בקשר עם גדולי הרבנים ויזם אסֵפות וכינוסים בענייני השעה, במיוחד כדי להתנגד לניסיון של השלטונות הרוסיים להתערב בתוכנית הלימודים של המוסדות היהודיים, ואף נענש על כך במאסרי בית. עודד את היישוב החקלאי ברוסיה, ותמך רוחנית ב'קנטוניסטים', נערים שנחטפו לצבא הרוסי ואיבדו כל קשר למסורת. בסופו של דבר זכה על פועלו בתואר 'אזרח נכבד לדורותיו' מטעם הממשל הרוסי. נהג לכתוב בכל יום חידושי תורה וחסידות ומתואר כי כתב עשרות אלפי עמודים של חידושי תורה וחסידות במשך חייו, אך רוב כתביו אבדו בשרֵפה הגדולה שפרצה בליובאוויטש. ממשנתו:
"נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם קוֹמָה שְׁלֵימָה בְּיַחַד דְּהַיְינוּ נִשְׁמַת אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִיא כְּלָלוּתָם וַהֲגַם שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רמ"ח אֵיבָרִים מְיוּחָדִים הֲרֵי הֵם כְּלוּלִים זֶה מִזֶּה וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּגוּף אֶחָד שֶׁהֲגַם שֶׁהוּא בְּהִתְחַלְּקוּת צִיּוּר אֵיבָרִים רֹאשׁ וְרַגְלַיִם וְיָדַיִם וְצִפָּרְנַיִם מִכָּל מָקוֹם כָּל אֶחָד כָּלוּל מִזּוּלָתוֹ, שֶׁבַּיָּד יֵש חַיּוּת מֵעֵין הָרֶגֶל עַל יְדֵי הַוְּורִידִים שֶׁנִּמְשְׁכוּ בּוֹ וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הָאֵיבָרִים".
(1834-1882). אדמו"ר. נולד בליובאוויטש, בנו הצעיר של רבי מנחם־מענדל מליובאוויטש ה'צמח צדק' (ע"ע). כיהן כאדמו"ר בליובאוויטש, ושם נפטר. מאמרי החסידות שלו מקובצים בסדרת הספרים 'תורת שמואל' על התורה, מועדים ונושאים מגוונים. נהג לכתוב בקיצור, בעמקות ובבהירות המתאימה לכל נפש, ואף חילק את מאמריו לחלקים ('המשך'), כדי שחסידיו יוכלו לעסוק בנושא אחד לאורך זמן. סבל מבריאות לקויה ועסק בהתעמלות ובמלאכת הנגרות בעצת הרופאים. פעל למען יהודי רוסיה, ולשם כך נסע בכל רחבי אירופה, ורכש שליטה בשפות ובמדעים. בזמן פרעות 'סופות בנגב' (1881) השתדל לסכל את הפרעות ביהודי 'תחום המושב', אך הדבר לא עלה בידו. ממשנתו:
"הָעוֹלָם [=רֹב הָאֲנָשִׁים] סָבוּר: כְּשֶׁלֹּא יְכוֹלִים לָלֶכֶת מִתַּחַת צְרִיכִים לַעֲבוֹר מִלְמַעְלָה, וַאֲנִי סוֹבֵר שֶׁמִּלְּכַתְּחִילָּה צְרִיכִים לַעֲבוֹר מִלְמַעְלָה. לְכַתְּחִילָּה צְרִיכִים לִפְעוֹל בְּחוֹזְקָה, לֹא לְהִתְפָּעֵל מִשּׁוּם דָּבָר, וּלְבַצֵּעַ מָה שֶׁצְּרִיכִים לְבַצֵּעַ. וְכַאֲשֶׁר מַתְחִילִים כָּךְ, עוֹזֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".
(1860-1920). אדמו"ר. נולד בליובאוויטש, בנו של רבי שמואל שניאורסון (ע"ע). כיהן שם כאדמו"ר, ונפטר ברוסטוב. כתביו כוללים בעיקר מאמרים שאמר במהלך השנים וחוברות בנושאים מוגדרים. רבים ממאמריו מיועדים ללומד משכיל ובקי בתורת החסידות, כמו 'יום טוב של ראש השנה תרס"ו', 'בשעה שהקדימו תער"ב'. כתב גם מאמרים וחוברות הפונים לקהל חסידים רחב יותר: 'קונטרס העבודה', 'קונטרס התפילה' וקונטרס 'עץ החיים'. הקים את ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש ואת ישיבת 'תורת אמת' בחברון (שעברה לירושלים), וחינך את תלמידי הישיבה לרצינות, העמקה, משמעת עצמית ומסירות נפש לתורה ומצוות. במאמריו העניק לחסידות העיונית מבנה שלם, סדור ומקיף, ואף קבע בישיבתו, שלא כמנהג הישיבות, זמנים מיוחדים ללימוד חסידות, חזרה ושינון של מאמרי חסידות, והתוועדויות. פעל רבות למען יהודי רוסיה, הן כנגד המשכילים הן כנגד חוקי השלטון הרוסי, שנועדו להצר את צעדי החינוך הדתי. דאג לחיילים היהודים שגויסו לצבא בזמן מלחמת רוסיה־יפן. בעת 'משפט בייליס' (עלילת דם) יצא להגנתו של הנאשם.
"הַטַּעֲנָה דְּהַגְבָּרַת חוֹם הַטִּבְעִי אֵינָהּ טַעֲנָה בֶּאֱמֶת, שֶׁהֲרֵי הַחוֹם הַטִּבְעִי הוּא מֵהַנֶּפֶשׁ הַטִּבְעִית הַבֶּהֱמִית וְעַל זֶה נִיתְּנָה לוֹ הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁיִּתְגַּבֵּר עַל הַנֶּפֶשׁ הַטִּבְעִית, וְזֶה תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ בָּעוֹלָם לְהַגְבִּיר הַכֹּחוֹת דְּנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית וּלְהַכְנִיעַ הַכֹּחוֹת דְּנֶפֶשׁ הַטִּבְעִית, וְלוּלֵא הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת בְּהַכְנָעַת הַנֶּפֶשׁ הַטִּבְעִית לֹא הָיָה נִבְרָא כְּלָל".
(1880-1950). אדמו"ר ומנהיג. נולד בליובאוויטש, כיהן כאדמו"ר ברוסטוב ובלנינגרד, גלה לריגה שבלטביה, אוטובצק וורשה שבפולין, ולבסוף הגיע לניו יורק, ושם נפטר. הותיר קובצי מאמרים המבארים את תורת החסידות, שיחות על נושאים שונים, ורשימות וסיפורים המתארים בציוריות ובחן את הווי חסידות חב"ד. תיקן תקנת לימוד יומית של חומש, פרקי תהילים, וספר התניא של רבי שניאור זלמן מלאדי (ע"ע). התנגד נחרצות לאיסור של המפלגה הקומוניסטית על חיי דת פעילים, ודאג להמשכיות הקיום היהודי בבניית מקוואות ותלמודי תורה, הדפסת ספרי קודש וחלוקת תשמישי קדושה. הוא גם דרש מחסידיו שימסרו את נפשם על קיום היהדות. ניצל פעמיים ממוות: פעם אחת כאשר נאסר בידי המשטרה החשאית הקומוניסטית ונשפט לגזר דין מוות, ורק בזכות לחץ כבד על השלטונות המירו את עונשו לגלות, ולבסוף שוחרר לגמרי אך נאלץ לעזוב את רוסיה. פעם אחרת ניצל כאשר הוברח מוורשה הכבושה בידי הצורר הגרמני והצליח להגיע לניו יורק. ערך מסעות לחיזוק היהדות בקהילות יהודיות בארצות הברית, ופתח בית מדרש ומרכז עולמי לחסידי חב"ד בברוקלין (המכונה "770"). כמו־כן הקים מוסדות רבים של תנועת חב"ד, ואף עודד את הקמת היישוב כפר חב"ד בארץ ישראל. ממשנתו:
"בַּאֲנָחוֹת לְבַד לֹא נִוָּשֵׁעַ. הָאֲנָחָה הִיא רַק כַּפֹּת הַמַּנְעוּל לִפְתּוֹחַ אֶת הַלֵּב וְלִפְקוֹחַ אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלֹּא לָשֶׁבֶת בְּחִבּוּק יָדַיִים, רַק לְסַדֵּר עֲבוֹדָה וּפוֹעַל, אִישׁ אִישׁ בַּאֲשֶׁר יוּכַל לִפְעוֹל וְלַעֲשׂוֹת בְּתַעֲמוּלָה לְחִיזּוּק הַתּוֹרָה הַרְבָּצַת הַתּוֹרָה וּשְׁמִירַת הַמִּצְוֹת, זֶה בִּכְתָבוֹ וְזֶה בִּנְאוּמוֹ וְזֶה בְּכַסְפּוֹ".
(1902-1994). אדמו"ר ומנהיג. נולד בניקולייב שבאוקראינה, למד תורה עם אביו, ורכש השכלה כללית, בתחומי המתמטיקה וההנדסה באוניברסיטאות בברלין ובפריז. ברח מהצורר הגרמני לארצות הברית, וכיהן כאדמו"ר בניו־יורק יותר מארבעים שנה, ושם נפטר. תורתו מקיפה את כל מקצועות התורה והיא כוללת שיחות, מאמרים, התוועדויות ואגרות קודש. החידוש המרכזי בתורתו — המצוי כבר אצל חותנו רבי יוסף יצחק שניאורסון (ע"ע) — הוא הכנת העולם לקראת ימות המשיח והגאולה העתידית. היה סבור כי זמנו של המשיח קרוב, ולכן יש להפיץ את תורתו של הבעל שם טוב (ע"ע) ולהכשיר את הלבבות לביאת המשיח. באופן מעשי שיגר שליחים לכל תפוצות העם היהודי — והטיל עליהם לחזק את לימוד התורה ואת שמירת המצוות ולהגביר את המודעות לגאולה בכל קהילה יהודית. עורר לקיום מצוות, ובמיוחד: אהבת ישראל, הנחת תפילין, חינוך יהודי, לימוד תורה, קביעת מזוזה, מתן צדקה, כשרות, הדלקת נרות שבת, טהרת המשפחה והחזקת ספרי קודש בבית ('בית מלא ספרים'). נוסף על כך תיקן לימוד קבוע בספר 'משנה תורה' לרמב"ם (ע"ע), כך שכל יהודי ילמד את התורה כולה. היה בקי בשפות רבות, ואף הקדיש זמן רב לייעץ לאישים שונים — יהודים ולא יהודים כאחד — בענייני השעה. במידה מסוימת השפיע גם על החינוך הכללי בארצות הברית. ממשנתו:
"בִּתְקוּפָתֵנוּ זוֹ בְּיִחוּד רַבִּים הַתִּינוֹקוֹת וְהַיְּלָדִים שֶׁמֵּאֵיזוֹ סִיבָּה שֶׁהִיא "נָפְלוּ מֵעֲרִיסָתָם" נוּתְּקוּ
(1794-1864). רב, מקובל ומשפיע חסידי. נולד בחומץ', שימש רב בפאריטש ובבוברויסק, ונפטר בחרסון. ספריו: 'פלח הרימון' — ביאורים בחסידות על התורה והמועדים, ומאמר 'בריש הורמנותא דמלכא' על הזוהר, ועוד. חסיד של רבי דובער שניאורי (ע"ע) ורבי מנחם־מענדל שניאורסון (ה'צמח צדק') (ע"ע), וגם זכה לשמוע את רבי שניאור־זלמן מלאדי (ע"ע) אך לא לפגשו פנים אל פנים. פעל רבות להפצת החסידות באזורים הכפריים המרוחקים של אוקראינה, והיה מסור בכל לבו ונפשו להפיץ את משנת החסידות בקרב העם. התאמץ תמיד לעבוד את ה' בתפילה בכל לבו, והדגיש את חשיבות הביטול של האדם לקב"ה כעבד לפני קונו. ממשנתו:
"שֶׁנִּיתַּן כּוֹחַ הַתּוֹרָה בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁיּוּכַל לְעוֹרֵר עַל יְדֵי דִּיבּוּרוֹ בַּתּוֹרָה וְעַל יְדֵי מַעֲשֵׂה הַמִּצְווֹת גִּילּוּי "אָנוֹכִי מִי שֶׁאָנוֹכִי", שֶׁהוּא בְּחִינַת מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ, שֶׁיִּשְׁרֶה בְּנַפְשׁוֹ… וְזֶהוּ "וַיְדַבֵּר לֵאמֹר אָנוֹכִי", הַיְינוּ שֶׁהִמְשִׁיךְ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּתוֹךְ כְּלָלוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בִּכְדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אָנֹכִי, הַיְינוּ לְהַמְשִׁיךְ גִּילּוּי אָנוֹכִי מִי שֶׁאָנוֹכִי בְּנַפְשׁוֹ".