המגיד ממזריטש אסף אליו חבורת אנשים מוכשרים ובעלי יכולת הנהגה, והורה להם להפיץ את תורת החסידות בכל מקום, ולחלק ביניהם אזורי השפעה גיאוגרפיים על־פי אופיו של כל תלמיד וסגנונו של כל מקום. כמה מהתלמידים שימשו רבנים בעיירות, אחרים שימשו אדמו"רים והקימו חצרות חסידים, ואחדים סובבו ברחבי מזרח אירופה והיו דורשים דרשות לפני קהל כדי להלהיב את הציבור. כך השתנו פניה של יהדות מזרח־אירופה — מליטא בצפון ועד רומניה בדרום, מגרמניה במערב ועד ארץ ישראל במזרח — והשפעתה של החסידות גברה והלכה, ובתוך זמן קצר נהפכה לתנועה עממית מלאת חיים.

(1717-1787). אדמו"ר ודרשן. נולד בטיקטין שבפולין. למד תלמוד וקבלה, ונהג מנהג 'גלות' עם אחיו, רבי זושא מאניפולי (ע"ע). הם נדדו יחד במשך שנים רבות ברחבי אירופה, והיו לתלמידיו של המגיד. לאחר מכן הקים חצר חסידית בעיירה ליז'נסק, ושם נפטר. ספרו 'נועם אלימלך' הוא ספר דרשות לפרשות שבוע והמועדים, על יסוד דברי תורה שדרש בשבתות השנה. הספר נכתב על־ידי בנו, אך לא הודפס אלא אחרי פטירתו. הספר עוסק בצדדים השונים של דמות 'הצדיק': אישיותו הפרטית ודרך עבודת ה' הראויה לו, ודמותו הציבורית ותפקידו בהנהגת בני הקהילה. הספר נחשב אחד מספרי היסוד של החסידות, ובהרבה קהילות נהגו ללמדו בכל שבת. דמותו של רבי אלימלך מליז'נסק הייתה מופת לדורות רבים של חסידים וצדיקים. ממשנתו:

"וְיִהְיוּ דְּבָרָיו בְּנַחַת עִם בְּנֵי אָדָם, וְאִם מְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ יֵלֵךְ בִּזְרִיזוּת וְיִצְטַעֵר אֶת עַצְמוֹ וְיֹאמַר: מָה זֶה מְשַׁבְּחִין אוֹתִי וְאֵין בִּי, אִילּוּ הָיוּ מַכִּירִין בְּשִׁפְלוּתִי וּשְׁטוּתִי וּמַעֲלָלַי וּמַעֲשַׂי הָרָעִים, וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָּנַי לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וְרוֹאֶה מַעֲשַׂי בְּכָל עֵת וְרֶגַע, אַף עַל פִּי כֵן הוּא מְרַחֵם עָלַי בְּכָל דְּבָרַי". (נועם אלימלך הוספות, הנהגות האדם)

(1726-1778). אדמו"ר, רב, ראש ישיבה ודיין. נולד בצ'ורטקוב שבגליציה, שימש ראש ישיבה ואב בית דין בשינובה ורב בניקלשבורג שבמורביה (צ'כיה), ושם נפטר. ספריו בחסידות הם 'דברי שמואל' ו'אמרי שמואל', ובנגלה — 'נזיר השם' ו'סמיכת משה' על שולחן ערוך אבן העזר. אחיו היה רבי פנחס הורוביץ, בעל ספר 'ההפלאה' על מסכת כתובות ורבה של פרנקפורט. בתחילה למדו אצל הגאון מווילנה, שהתנגד לחסידות, ולאחר מכן היו לתלמידי רבי דב־בער, המגיד ממזריטש (ע"ע). הוא ואחיו הפכו לראשי המדברים של התנועה החסידית בקרב תלמידי חכמים ומשכילים, ובזכות ידענותו בהלכה וכישרון הרצאתו הצליח לקרב הרבה תלמידי חכמים ואנשי מעלה לתורת החסידות. ממשנתו:

"שֶׁכָּל מָה שֶׁמְּתַקֵּן הָאָדָם הוּא גּוֹרֵם תָּמִיד בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, אֶבֶן עַל אֶבֶן, וְלָכֵן אוֹמְרִים בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם כִּי בְּכָל יוֹם נִבְנֶה לְאַט לְאַט". (דברי שמואל, בחוקותי, עמ' קלב)

(1730-1797). אדמו"ר ודרשן. נולד בנורינסק שבאוקראינה, והיה נודד בעיירות ודורש לעם. הנהיג חצר חסידית בעיר צ'רנוביל, ושם נפטר. ספרו 'מאור עיניים' כולל דרשות לפרשות השבוע ולמועדים, ובסופו נדפס חיבור קטן ושמו 'ישמח לב' — חידושים על התלמוד בדרך החסידות. בספר מופיעים רעיונות וחידושים מקוריים של המחבר, שהיה ידוע כלמדן ודרשן מעולה. רעיון ידוע משמו הוא שבכל יהודי טמון ניצוץ נשמה של המשיח. המסורת מספרת שהמחבר ביקש לכלול בספר רק תורות שלא זכר את תוכנן, ולגנוז את כל התורות האחרות, מפני שהתורות הנשכחות משקפות דברים שנאמרו ברוח הקודש. הוא ייסד את השושלת החסידית של צ'רנוביל, והנהיג בה מנהגים כמו פדיונות לצדקה, עריכת 'שולחן' בשבת (מפגש עם החסידים שבמרכזו שירה ודברי תורה) בנוכחות החסידים ולבישת לבוש הדור ומכובד — וצאצאיו המשיכו את דרכו זו בהנהגת העדה. ממשנתו:

"כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לִלְמוֹד תּוֹרָה תָּמִיד וְצָרִיךְ לְדַבֵּר דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים, וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָּם, כְּשֶׁמְּדַבְּרִים אֲפִילּוּ דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים הֵם דְּבֵקִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמַמָּשׁ שִׂיחָתָן תּוֹרָה הִיא, כִּי מַעֲלִים בָּזֶה נְשָׁמוֹת, כְּמוֹ בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ נְשָׁמוֹת שֶׁיְּכוֹלִים לְהִתְעַלּוֹת בְּדִיבּוּרִים יוֹתֵר מִבְּעֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהֶם כֹּחַ לְהִתְכַּלֵּל בַּתּוֹרָה, וּלְהִתְעַלּוֹת עִם הַתּוֹרָה, רַק עִם הַדִּבּוּר הַגַּשְׁמִי". (מאור עינים, פרשת וישב)

(1730-1800). אדמו"ר. נולד בטיקטין, ושימש אדמו"ר באניפולי. נדד עם אחיו רבי אלימלך מליז'נסק (ע"ע) ברחבי פולין כמנהג ה'גלות', לנדוד ממקום למקום ולא לישון במקום אחד יותר מלילה אחד. דברי תורתו לוקטו בספרים 'מנורת זהב' ו'בוצינא קדישא'. דמותו הייתה למופת בפי העם כצדיק עניו וירא־שמים, שאינו מחזיק טובה לעצמו, רואה את הכול בעין טובה, ואינו חש ברוע שיש בעולם. היה נוהג להתוודות על חטאיו כביכול לפני הבריות, ובכך היה גורם להרהור תשובה אצל השומעים. עוד סופר כי בזמן התפילה היה מתפלל בהתלהבות גדולה כל־כך, עד שהיה אפשר לראות את השינוי הפיזי שחל בו. חבריו ותלמידיו הכירו בגודל אישיותו, תמימותו ופשטות הליכותיו, ואף שהיה מתנהג כאיש פשוט, נחשב בעיניהם גדול ביראת שמים וביקשו ממנו 'הסכמה' לספריהם. ממשנתו:

"הַמְּבָרֵךְ... נִבְרָא עַל יְדֵי זֶה גּוּף שֶׁל מַלְאָךְ בְּלִי חַיּוּת אֲבָל הָעוֹנֶה אָמֵן הוּא הַכַּוָּונָה וְהַחַיּוּת שֶׁל הַבְּרָכָה, נִבְרָא נֶפֶשׁ הַמַּלְאָךְ שֶׁהוּא הָעִיקָּר... אִם מְכַוֵּון כַּוָּונַת הַבְּרָכָה בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא [=כַּוָּנַת הַלֵּב], הוּא נֶחְשָׁב גַּם כֵּן כְּמוֹ עֲנִיַּית אָמֵן לִבְרוֹא עַל יְדֵי זֶה גַּם נֶפֶשׁ הַמַּלְאָךְ". (בוצינא קדישא, לא)

(1730-1788). אדמו"ר. נולד בוויטבסק, הפיץ את החסידות בבלרוס ובליטא, ועלה לצפת ולטבריה, ושם נפטר. מגיל צעיר נחשב ילד מבריק. אביו לקח אותו לבעל שם טוב בהיותו בן תשע, ובהמשך נעשה מתלמידיו המסורים של המגיד ממזריטש. כתב את הספר 'פרי הארץ' — דרשות על פרשות השבוע והמועדים. בסוף הספר נדפסו מכתבים שכתב לתלמידיו לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל וצוואה לתלמידיו. היה בקשרי ידידות אמיצים עם רבי שניאור־זלמן מלאדי (ע"ע), ושניהם ניסו להיפגש עם הגאון מווילנה, כדי להפיג את חשש המתנגדים ולהסיר את החרם שהטיל עליהם, אך הדבר לא עלה בידם. בשל הרדיפות והחרמות החליט רבי מנחם־מענדל לעלות לארץ ישראל עם מקצת תלמידיו. גם בארץ סבל מרדיפות השלטון העות'מני, ובזבז את כספו הפרטי על חיזוק היישוב היהודי, עד שנותר עני מרוד. ייסד וביסס את הקהילה החסידית וטיפח את קשריה עם הקהילה הספרדית. בנו אף נישא לבתו של רבי אברהם אבולעפיה, מרבני טבריה. ממשנתו:

"וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל הָרוּחָנִיּוֹת הַפְּשׁוּטִים שֶׁמִּשְׁתַּנִּים בִּירִידָתָם עַל אוֹפֶן וְדֶרֶךְ הַכְּלִי שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בּוֹ, כַּיָּדוּעַ מִמְּשַׁל הַמַּיִם שֶׁמִּשְׁתַּנִּים לִהְיוֹת כְּצוּרַת הַכְּלִי אִם עֲגוּלָּה אוֹ מְרוּבַּעַת, וְלָכֵן אֲפִילּוּ הָרוּחָנִי הַיּוֹתֵר פָּשׁוּט בְּרִדְתּוֹ בָּאָדָם וּכְנִיסָתוֹ מִשְׁתַּנֶּה אֶל מָה שֶׁהוּא אָדָם". (פרי הארץ, פרשת שלח־לך)

(1736-1814). אדמו"ר, רב ודרשן. נולד באפטה, שימש מגיד בעיר קוז'ניץ, ושם נפטר. כתב ספרים בכל מקצועות התורה — מקרא, תלמוד, קבלה ומחשבה. בכותר של כל ספריו נזכר שמו 'ישראל'. נודע בפי כול כ'מגיד מקוז'ניץ'. עודד את הדפסת ספרי המהר"ל מפראג (ע"ע), ועמד על הזיקה ההדוקה בין תורת המהר"ל לתורת החסידות, ואף כתב ספר המבאר את הגות המהר"ל — 'גאולת ישראל'. אף שהיה אדם למוד חולי וסבל, היה משדר אופטימיות והתלהבות תמידית. עמד בראש בית מדרש חסידי במשך שנים רבות, ומשך אליו תלמידים רבים. בזמן מסע כיבושיו של נפוליאון ברוסיה צידד בניצחונו של נפוליאון, מפני שסבר כי הדבר ייטיב עם יהודי מזרח־אירופה ויקרב את ביאת המשיח. זמן לא רב לאחר שנפוליאון הפסיד במערכה — נפטר המגיד. ממשנתו:

"הִנֵּה יָדוּעַ כָּל מָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְבוֹדוֹ בָּרָא, בִּשְׁבִיל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ... וְכָל מִינֵי הַבְּרוּאִים מִתְעַלִּים בַּעֲלִיַּית הָאָדָם, וְכָל מִינֵי מַאֲכָל יֵשׁ לָהֶם עֲלִיָּה עַל יְדֵי אִישׁ מֵעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ הָאוֹכְלָם, שֶׁעוֹלִים מִבְּחִינַת 'דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי' לִבְחִינַת 'מְדַבֵּר', וְהַיְינוּ כְּשֶׁהָאָדָם הָאוֹכְלָם עוֹבֵד אֶת ה' יִתְבָּרַךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהוּא". (עבודת ישראל, פרשת אחרי מות)

(1736- 1772). רב ומייסד חסידות קרלין. נולד ביאנובה שבליטא, והפיץ את החסידות בקרלין שליד פינסק, שם נפטר. היה מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש (ע"ע). לא כתב ספרים, ודברי תורתו נמצאים בספרי נכדו, רבי אהרון השני מקרלין 'בית אהרון'. נהג להתפלל בהרמת קולו ולנוע מצד החדר לצדו האחר, וחסידי קרלין הלכו בעקבותיו בתפילה בהתלהבות ובקול רם. בכתבי האשמה של המתנגדים נתפס מנהג זה כזלזול ופגיעה בכבוד שמים, ובשל כך היו שכינו את כל החסידים בשם 'קרלינים'. היה בעל כישרון וחוש מוזיקליים, וכתב את מילות הפיוט הידוע 'י־ה אכסוף' הכלול בזמירות שבת, ואף הלחינו במנגינה המושרת בחצרות חסידים. ממשנתו:

"עַצְבוּת אֵינָהּ עֲבֵירָה, אֲבָל מְטַמְטֶמֶת אֶת הַלֵּב יוֹתֵר מִכָּל עֲבֵירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם". (בית אהרן)

(1738-1792). אדמו"ר ורב. נולד בטולצ'ין שבאוקראינה, ונהרג בפרעות בלודמיר. היה תלמידו של רבי דוב־בער ממזריטש (ע"ע) ושל רבי אהרון מקרלין (ע"ע). חידושי תורתו לוקטו בספר 'שמע שלמה'. הפיץ את תורת החסידות בליטא ונחשב בעל מופת. לאחר פטירת רבי אהרון מקרלין הנהיג את עדת חסידי קרלין, ובזמן זה גיבש את עמדתה הרוחנית וביסס את תחומי השפעתה. לאחר מכן מסר את ההנהגה לבנו של רבי אהרון, רבי אשר מסטולין. בזמן המאבק בין רוסיה לפולין פשטו קוזקים על העיר. הוא עמד באמצע התפילה ולא שם לב לבהלה בבית הכנסת. אחד מהקוזקים ירה בו מבעד לחלון. חמישה ימים שכב חולה על מיטתו ואז נפטר. ממשנתו:

"הַיֵּצֶר הָרַע הַיּוֹתֵר גָּדוֹל הוּא, אִם שׁוֹכֵחַ הָאָדָם שֶׁהוּא מִבְּנֵי מְלָכִים". (שמע שלמה)

(נפטר ב־1798). אדמו"ר ורב. נולד ככל הנראה באוקראינה. היה תלמיד של רבי דוב־בער ממזריטש (ע"ע). הפיץ את החסידות בז'יטומיר, ונפטר באיבניץ הסמוכה. ספרו 'אור המאיר' כולל דרשות לפרשות השבוע, שנכתבו בידי רבי אלעזר תלמידו. הספר מצטט מתורת המגיד, ולאחר מכן מפתח ומרחיב את הדיון בדברים. נושא חשוב בספר הוא ביטול חשיבותם של החיים הגשמיים, עם כל הצרות, הייסורים והמכאובים שיש בהם. ביטול זה מתרחש כאשר אדם דבק בה' ומבין כי העולם הזה אינו חשוב כל־כך. הספר נחשב אחד מספרי היסוד של החסידות, והוא מתאר בנאמנות את הלך הרוח בבית מדרשו של המגיד. למחייתו עסק המחבר במסחר ביין, ושימש מגיד המסובב בבתי כנסת ודורש בענייני מוסר וחסידות. ממשנתו:

"שֶׁאֵין לְךָ קוֹל וְדִיבּוּר בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לִשְׁמוֹעַ בָּהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה וּמוּסָר, וּמֵבִין בָּהֶם רְמִיזָא דְּחָכְמְתָא [=רִמְזֵי חָכְמָה], כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים, וּבְעֵינַי רָאִיתִי אֵיךְ שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים רְמִיזָא דְּחָכְמְתָא מִכָּל דִּיבּוּר בָּעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ דִּיבּוּר אִישׁ לְרֵעֵהוּ". (אור המאיר פרשת וירא, עמ' לב)

(1740-1809). אדמו"ר ורב. נולד בהוסקוב, שימש רב בערים ז'ולחוב, פינסק, וברדיצ'ב שבאוקראינה, ושם נפטר. ספרו 'קדושת לוי' הוא ספר דרשות לפרשות השבוע ולמועדים. התפרסם בכינוי 'סנֵגורם של ישראל' בשל מנהגו ללמד זכות על כל יהודי, אפילו אם אינו מתנהג כראוי. היה איש נלהב ואנרגטי, וסיפרו כי בכל מעשיו היה נראה "כמראה אש אוכלת". נולד למשפחת מתנגדים, וכאשר התחבר לחסידות החרימו אותו בעירו, ובני הקהילה סילקו אותו מרבנותו, עד שמצא קהילה מתאימה לפעילותו בעיר ברדיצ'ב. רבי לוי־יצחק היה בעל תפילה, ויש בידינו כמה תפילות אישיות שלו, שמקצתן נאמרות עד היום. שם משפחתו ביידיש משמעותו 'הרחמן' (דער ברימדיקער), ומספרים כי שם זה ניתן לו מפני שבעת שפקיד הרישום שאל לשם משפחתו עמד רבי לוי־יצחק בעיצומה של תפילה ואמר את המילים האלה כחלק מדבקותו בתפילה. ממשנתו:

"הִנֵּה מֵרוֹב הַשָּׂגַת גְּדוּלַּת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא נִתְעוֹרֵר לִבּוֹ, נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשׁוֹ, וּבוֹעֵר כְּאֵשׁ תְּשׁוּקָתוֹ בְּאַהֲבַת אֱמֶת, וּלְהִתְקָרֵב לַה' תָּמִיד שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִבְדָּל מִמֶּנּוּ וְלֹא יִתְרַחֵק וְלֹא יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, רַק יִהְיֶה תָּמִיד דָּבוּק אֶצְלוֹ שֶׁיִּרְאֶה גְּדוּלָּתוֹ וְרוֹמְמֻתוֹ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ. וְנִמְצָא אַהֲבָתוֹ הוּא שֶׁיִּהְיֶה הוּא תָּמִיד אֵצֶל הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ רֶגַע אֶחָד". (קדושת לוי, ליקוטים)

(1757-1811). אדמו"ר. נולד במז'יבוז' לאמו אדל, בתו של הבעל שם טוב (ע"ע). שימש אדמו"ר בטולצ'ין ובמז'יבוז', שם נפטר. דברי תורתו לוקטו בספר 'בוצינא דנהורא'. למד אצל המגיד ממזריטש (ע"ע) ורבי פנחס מקוריץ (ע"ע), וחלק על דרכם בחסידות של רבי שניאור־זלמן מלאדי (ע"ע) ורבי נחמן מברסלב (ע"ע) אחיינו, וראה עצמו נאמן לשיטת סבו, הבעש"ט. נחשב לאיש דעתן וחריף, ונהג לומר דברים תקיפים בלי משוא פנים ולבקר את הצדיקים של דורו. עם זה, דבריו מתובלים באירוניה והומור עצמי. הבדחן הרשלי מאוסטרופולי היה מחסידיו, והִרבה לשמחו בעת שהיה שרוי בצער. נהג כמנהג חצרות הרוזנים בפולין והפגין את עושרו, ואף דרש מחסידיו להוציא מכספם ולהשתתף בכלכלת החצר ולתת צדקה לטובת יישוב ארץ ישראל. ממשנתו:

"עַל דֶּרֶךְ הֲלָצָה, כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁאוֹכְלִים פְּרִי, וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ אוּלַי יֵשׁ בְּתוֹכוֹ אֵיזֶה תּוֹלַעַת. אֲזַי תֵּיכֶף זוֹרֵק אֶת הַפְּרִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּאִיסּוּר אֲכִילַת תּוֹלָעִים. אֲבָל אִם יִכְעַס עַל אֵיזֶה אִישׁ מִיָּד רוֹדֵף אוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי רְדִיפוֹת, בְּגוּף וְנֶפֶשׁ, וּמַמָּשׁ בּוֹלֵעַ אוֹתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהילים כב, ז). הֲלֹא אַתָּה נִזְהָר מִלִּבְלוֹעַ תּוֹלַעַת, עַל כָּל פָּנִים, תַּחֲזִיק אוֹתִי לְתוֹלַעַת, וּמֵחֲמַת זֶה אֶנָּצֵל מִפִּיךָ". (בוצינא דנהורא)