חזור
חסידות
הבעל שם טוב ותלמידיוהבעל שם טוב חזר אל היסודות הבסיסיים ביותר של היהדות: אמונה בה', אהבת ה', אהבת ישראל ויראת שמים. בכך חולל מהפכה של ממש בעולם היהודי. תלמידים רבים — משכילים ובורים, עניים ועשירים, מיוחסים ופשוטי עם — נמשכו אל תורתו. תלמידים אחדים — שהיו יחידי סגולה ואנשי מעלה — התקרבו אל הבעל שם טוב במיוחד, והיו חלק מחבורה שעמה נהג להתפלל, לדבר על עבודת ה', לחדש חידושי תורה, ולצאת למסעות ברחבי אירופה כדי לעזור ליהודים בגשמיות וברוחניות. אחרי פטירת הבעל שם טוב הפיצו בני החבורה, מי בכתב ומי על פה, את המסורות שלמדו אצלו, וכך סייעו לתורת החסידות להתפשט בכל רחבי מזרח־אירופה, ולתנועת החסידות לגדול ולהיות לתנועה בעלת השפעה כבירה בדורות הבאים.
(1698-1760). מייסד תנועת החסידות. נולד בוולאכיה (רומניה), התייתם בגיל צעיר ונדד בין העיירות טלוסט, ברודי וקיטוב, ואף נהג להתבודד בהרי הקרפטים. למחייתו עבד במקצועות שונים: שוחט, מלמד תינוקות, שמש בית כנסת ו'בעל שם' (רופא עממי). היה ממנהיגי הקהילה בעיירה מז'יבוז' שבאוקראינה, ונפטר שם בחג השבועות. לא השאיר בכתובים אלא אגרות שכתב לתלמידיו. באחת האגרות הוא מספר לגיסו שבשעה שעשה 'עליית נשמה' הגיע עד היכלו של המשיח ושאל אותו מתי הוא עתיד לבוא, וזה השיב "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה... ויפוצו מעיינותיך חוצה". הבעל שם טוב זכה להתפרסם בזכות תורתו ואישיותו. תורתו משקפת את יסוד החסידות: הקב"ה נמצא במציאות הגשמית של העולם הזה, וכל אדם יכול להיות קשור בכל זמן ובכל מקום לעבודת ה'. אישיותו — הבעל שם טוב היה נערץ על תלמידי חכמים והעם הפשוט כאחד בזכות תפילתו, תורתו ומופתיו, ושמו התפשט במהרה בכל העולם היהודי. כדי לעורר ולהצית מחדש בלב הציבור את כוונת הלב הפנימית ואת הדבקות בתורה ובקיום מצוות, נהג הבעל שם טוב לבקר בעיירות יהודיות ולחנך לאהבת הבריות, לעשיית מצווה בלב שלם, לאהבת ה' וליראת ה'. הספר 'שבחי הבעש"ט (בעל שם טוב)' מספר על חייו, אישיותו ופעילותו. הספרים 'בעל שם טוב על התורה', 'כתר שם טוב' ו'צוואת הריב"ש' מביאים דברי תורה שלו, שנרשמו בידי תלמידיו. ממשנתו:
"זֶה חֶסֶד גָּדוֹל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁאָדָם חַי אַחַר הַתְּפִלָּה, שֶׁלְּפִי דֶּרֶךְ הַטֶּבַע הָיָה לוֹ לָמוּת מֵחֲמַת שֶׁמַּפְסִיד כֹּחוֹ כִּי נָתַן כֹּחוֹ בְּהַתְּפִלָּה כָּל כָּךְ, וּמִכֹּחַ הַכַּוָּונוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁהוּא מְכַוֵּון".
(1710-1772). אדמו"ר ודרשן. נולד בלוקאץ' שבפולין, למד אצל הרב יהושע פאלק ('פני יהושע'), ושימש 'מגיד' — דרשן המוכיח את הציבור — בכמה עיירות. עד היכרותו עם הבעל שם טוב (ע"ע) רכש ידע תורני רחב בנגלה ובנסתר, אך הבעל שם האיר את עיניו שלימודו היה חסר נשמה, והפיח בתורתו חיים חדשים. לאחר פטירת הבעל שם טוב המשיך את דרכו בעיירה מזריטש, ונהפך למנהיג לא־רשמי של תנועת החסידות. מאחר שהיה חולה ברגליו (מספרים כי הבעל שם טוב כינה אותו 'דב בלי רגליים') — לא היה עורך נסיעות ותלמידיו היו באים לבית מדרשו. יש בידינו כמה עדויות היסטוריות על המפגש המיוחד עם המגיד. מאמריו ושיעוריו מופיעים בספרים 'אור תורה' ו'מגיד דבריו ליעקב', ובספרי תלמידיו. נפטר במזריטש. בימיו קמה תנועת התנגדות עזה לחסידות ולשאיפותיה לשינוי סדרי החיים היהודיים, והוא פעל בכל תוקף להשיב למתנגדים. ממשנתו:
"אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ הֶעָבָר וְהֶעָתִיד הַכֹּל בְּשָׁוֶה לְפִי שֶׁהוּא קוֹדֶם הַזְּמַן. וְקוֹדֶם שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל הָיָה גָּלוּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק עִם כָּל מַעֲשָׂיו וְתוֹרָתוֹ, וּמִתְּחִילָּה, תֵּיכֶף כְּשֶׁעָלָה יִשְׂרָאֵל בַּמַּחֲשָׁבָה לְפָנָיו, הָיָה כְּבָר שַׁעֲשׁוּעַ וְתַעֲנוּג כִּבְיָכוֹל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ מִכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק וּמַעֲשָׂיו".
(1710-1782). אדמו"ר ומחבר ספרים. נולד בשראגרוד, ושימש דיין בראשקוב ובפולנאה שבפולין. כתביו הם 'תולדות יעקב יוסף' על התורה ודרשות 'בן פורת יוסף'. ספרים אלו פורשים את רוחב היריעה של תורת הבעל שם טוב (ע"ע) מפי תלמידו הקרוב. בספריו הוא מרבה לעסוק בתפקידו של הצדיק, המעלה את סביבתו לדבקות בה'. קודם שהכיר את הבעל שם טוב עסק בהלכה ובקבלה, ונהג לצום הרבה ולחיות בפרישות מחיי העולם הזה. לאחר היכרותו עם הבעל שם טוב למד להעריך את הדבקות של היהודי הפשוט במצוות, להעדיף ענווה ויראת שמים מחכמה המביאה לידי גאווה, ושמחה של מצווה מסיגופים ותעניות. המתנגדים לחסידות החרימו את ספריו ואף שרפו אותם בפומבי, וכתבו כתבי שטנה כנגד המחבר. לאחר פטירת הבעל שם טוב עבר כוח ההנהגה אל רבי דוב־בער ממזריטש, אך ספרי 'בעל התולדות' (כפי שהיו מכנים אותו) משקפים ומייצגים במידה רבה את מחשבת החסידות בתחילת דרכה. ממשנתו:
"כִּי הָאָדָם נִבְרָא מִן חוֹמֶר וְצוּרָה, וְהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים, כִּי הַחוֹמֶר הוֹלֵךְ אַחַר שְׁרִירוּת חוֹמֶר הַגּוּפָנִי שֶׁהוּא קְלִיפּוֹת, וְהַצּוּרָה חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה לִדְבָרִים רוּחָנִיִּים, וְתַכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה מִן חוֹמֶר צוּרָה, וְיִהְיוּ אַחְדּוּת אֶחָד, וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים נִפְרָדִים. וּכְמוֹ שֶׁזֶּה הַתַּכְלִית בְּאָדָם פְּרָטִי, כָּךְ בִּכְלָלוּת אוּמָּה יִשְׂרְאֵלִית".
(1726-1792). רב. נולד בשקלוב למשפחת רבנים מיוחסת, ונדד בין העיירות קוריץ, אוסטראה ושפיטובקה, שבה נפטר. היה תלמידו של הבעל שם טוב ומזקני תלמידיו, וחברם הטוב של רבי יעקב־יוסף מפולנאה (ע"ע) ורבי יחיאל־מיכל מזלוצ'וב. צאצאיו היו בעלי בית דפוס בסלאוויטה, אך נמנעו מלהדפיס את כתביו על־פי מסורת שהייתה בידם שלא להדפיסם. נותרו רק רשימות מלוקטות וקטועות מדברי תורתו בספר 'מדרש פנחס', ודברי פלפול בהלכה בספר 'גבעת פנחס'. הוא עסק גם בדקדוק ובפילוסופיה, ונודע לכול כאיש חכם ופיקח. ממשנתו:
"וְיֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּל מַחְשְׁבוֹתָם וּתְנוּעָתָם הוּא הַכֹּל בִּמְהִירוּת וְלֹא בְּהִתְיַישְּׁבוּת הַדַּעַת... וְהֵם שׂוֹרְפִים בְּמַחְשַׁבְתָּם אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵם חוֹשְׁבִים, וּלְכָךְ אֵין מִתְקַיֵּים מַחְשַׁבְתָּם".