בעקבות השינויים הדרמטיים במבנה הקהילה היהודית בעת החדשה — בהשפעת ההשכלה, עזיבת שמירת חיי תורה ומצוות, והלאומיות — נזקקו הוגים יהודים להגיב לשאלות חדשות של הקיבוץ היהודי, ולנסח תובנות מקוריות על ייעודו של העם היהודי ומקומה של התורה בעולם החדש. ההגות החדשה מתמודדת עם שינויים שחלו במגוון היבטים. שינוי אחד מקורו בהשפעה הגוברת והולכת של זרמים מבחוץ על העם היהודי, המחייבים להגדיר מחדש את הזהות היהודית ואת תיחום הגבולות שבין קודש לחול, בין מסורת לשינוי וקִדמה, ובין הלאום היהודי לאומות העולם. שינוי נוסף קשור בתמורות הפיזיות של העם היהודי — העלייה מן התפוצות לארץ ישראל והצורך לקבל אחריות על חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל, וההגירה לארצות רווחה ונטילת חלק פעיל של היהודים בפיתוח המדע והתרבות הכללית, המחייבים להגדיר את ייחודו ותפקידו של היהודי בעולם משתנה.

(1782-1860). רב ופרשן. היה רבה של העיר דנציג. חיבורו העיקרי הוא 'תפארת ישראל', פירוש על המשנה הכולל תרגום של קטעים קשים בלשון המשנה לגרמנית, 'יכין' — פירוש על דרך הפשט, ו'בועז' — חידושים. לכל סדר כתב הקדמה העוסקת בביאור הלכות סבוכות: הלכות כלאיים, קידוש החודש וקביעת הלוח העברי, מבנה בית המקדש והלכות נגעים. לסדר נזיקין ייחד את 'דרוש אור החיים', שבו הוא מתמודד עם ממצאים פלאונטולוגיים (מאובנים), וגיאולוגיים של תקופתו, ומסביר את היתכנותם על־פי האמונה היהודית בבריאת העולם. ממשנתו:

"הָעִיּוּן וְהַהִתְעַמְּקוּת בְּהָעִנְיָינִים שֶׁלּוֹמֵד, שֶׁלֹּא יָזוּז מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁלּוֹמֵד עַד שֶׁיִּשְׁאַל וְיָשִׁיב לְעַצְמוֹ עַל ז' שְׁאֵלוֹת, מִי, מָה, לְמִי, אוֹ אֶת מִי, מָתַי, אַיֵּה, אֵיךְ, וְלָמָּה, שֶׁכְּשֶׁתֵּדַע לְהָשִׁיב עַל אֵלֶּה הַז' שְׁאֵלוֹת, יְבוֹרָר לְךָ כָּל דָּבָר חָמוּר וְעָמוֹק". (תפארת ישראל–יכין, אבות, ב, יד)

(1808-1888). רב ומנהיג. נולד בהמבורג שבגרמניה, שימש רב בערי בוהמיה ומורביה, ובפרנקפורט שבגרמניה. ספריו 'חורב' ו'אגרות צפון' עוסקים בהתגלות של מתן תורה בהר סיני, ובביאור דיני התורה והמצוות לדור הצעיר. תרגם את התורה לגרמנית, והוסיף לה פירוש רחב המדגיש את הממד הסמלי של כל מצווה. בפירושו הוא משתמש בכלים של דקדוק יצירתי, הקרוב אל אופי היצירה הדרשנית של חז"ל. הקים בתי ספר ברוח הסיסמה 'תורה עם דרך ארץ', המעודדת שילוב של לימוד תורה עם לימודים כלליים, ורואה בעין חיובית את השתלבותו של היהודי בחיי החברה. הוא נלחם הרבה כנגד מתקני הדת בגרמניה, שלל תיקונים מחמת רוח הזמן, והדגיש את חשיבות המעשה הדתי ולא הסתפקות באמונה ומחשבה. בה בשעה היה סבור שעל היהודי מוטלת החובה להיות כאחד האדם, לרכוש השכלה ולעבוד לפרנסתו ולא להזניח את דמותו האנושית. מבחינה זאת הוא אחראי לעיצוב דמותו של היהודי האורתודוקסי בגרמניה (ה'יקה'), המקפיד על מצווה קלה כחמורה, מתפרנס מיגיע כפיו, ורגיש לנימוסי החברה ומנהגיה, כמו גם לאדם העומד מולו. ממשנתו:

"כְּשֵׁם שֶׁבַּטֶּבַע נִמְצֵאת הַתּוֹפָעָה לְפָנֶיךָ, אַף כִּי לֹא הִכַּרְתָּ אוֹתָהּ עֲדַיִין מִבְּחִינַת סִיבָּתָהּ וְצֵירוּפָהּ, וּמְצִיאוּתָהּ אֵינָהּ מוּתְנֵית עַל יְדֵי חֲקִירָתְךָ, אֶלָּא לְהֵיפֶךְ: כָּךְ גַּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה חוֹק הֵן לְגַבֶּיךָ... וּדְבַר קַיֶּימְךָ אֶת הַמִּצְוָוה אֵינוֹ מוּתְנֶה עַל יְדֵי חֲקִירָתְךָ". (אגרות צפון, אגרת יח)

(1865-1935). רב, פוסק הלכה והוגה דעות. נולד בגריבה שבלטביה, שימש רב בבויסק שבלטביה, בלונדון, ובערים יפו וירושלים, ולאחר מכן התמנה לרבה הראשי של ארץ ישראל. כתב ספרים בהלכה ובאגדה. בהלכה עסק הרבה במצוות התלויות בארץ, ומפורסם הביסוס שנתן ל'היתר המכירה' של הקרקעות בזמן השמיטה והחיבור 'הלכה ברורה' המסכם את ההלכה היוצאת מן התלמוד. באגדה כתב את 'עין איה' — פירוש על האגדות במסכת ברכות ומסכת שבת. עיקר הגותו מצויה באסופת קטעים קצרים בחיבור 'אורות הקודש', הכתוב בסגנון פיוטי, ומתאר את ההתפתחות וההתקדמות של האדם והעולם. העניק ללאומיות חשיבות תיאולוגית־מיסטית, אך גם ביקר את חלוציה וראשיה על זניחת המצוות המעשיות. הוא ספג ביקורת חריפה וחרמות מצד היישוב הישן בארץ ישראל על יחסו החיובי לציונות, אך למרות זאת הקים את 'הישיבה המרכזית העולמית' וחיזק את המפעל הציוני לפי תפיסת עולמו זו. ממשנתו:

"הַצַּדִּיקִים הַטְּהוֹרִים אֵינָם קוֹבְלִים עַל הָרִשְׁעָה אֶלָּא מוֹסִיפִים צֶדֶק, אֵינָם קוֹבְלִים עַל הַכְּפִירָה אֶלָּא מוֹסִיפִים אֱמוּנָה, אֵינָם קוֹבְלִים עַל הַבַּעֲרוּת אֶלָּא מוֹסִיפִים חָכְמָה". (ערפלי טוהר)

(1880-1953). רב ופוסק הלכה. נולד בירושלים, היה רב בתל־אביב, יפו ובסלוניקי, והתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל. כתביו העיקריים הם 'משפטי עוזיאל' — שאלות בהלכה בנושאים רבים, ו'הגיוני עוזיאל' — על ענייני אמונה ומוסר. התמנה ל'חכם באשי' בגיל שלושים ואחת וייצג את היהודים לפני השלטונות הע'ותמניים, ויותר מאוחר לפני ועדות החלוקה של השלטון הבריטי. היה מעורב בדעת עם הבריות, ופעל לקרב בין בני־האדם בשלום ובאחווה. עסק רבות בענייני השעה: פעל לבטל גיוס בכפייה של אלפי יהודים לצבא התורכי ומנע פגיעה ביושבי הארץ לאחר חשיפת מחתרת ניל"י; דאג לחזק את ענייני הכשרות והרבנות בארץ ישראל והקים מוסדות ללימוד תורה; ואף התמנה בסוף ימיו לחבר בוועד הלאומי ולנציג הסוכנות היהודית. ממשנתו:

"הָסִירוּ כָּל גּוֹרְמֵי הַפֵּירוּד וְהַמַּחֲלוֹקֶת מִמַּחֲנֵנוּ וּמִמְּדִינָתֵנוּ, וְהַעֲמִידוּ בִּמְקוֹמָם כָּל גּוֹרְמֵי הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדּוּת בְּתוֹכֵנוּ, וְהָיָה מַחֲנֵנוּ טָהוֹר וּמְקוּדָּשׁ, מְבוּצָּר וּמְלוּכָּד... וַה' עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו יִשְׁפּוֹת שָׁלוֹם לָנוּ, וִיבָרֵךְ אוֹתָנוּ". (צוואה, בתוך הגיוני עוזיאל, 13)

(1884-1966). רב, פוסק הלכה וחוקר תלמוד. נולד ברוסיה, למד בישיבת מיר והתוודע לסבא מסלובודקה (ע"ע), עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, שהה במחנות עבודה בזמן השואה, ונפטר במונטרה שבשווייץ. היה פוסק הלכה בקי ורחב יריעה, והשיב לשאלות בנושאים מגוונים, כמו: הימום בהמה במכת חשמל לפני שחיטה, פינוי עצמות מתים, תנועת נוער מעורבת וחגיגת בת מצווה לבנות, ומעמדם של ילדים מנישואי תערובת. הספר נקרא 'שרידי אש', מפני שרוב כתביו של המחבר נשרפו בימי השואה. עוד מדבריו של המחבר ומכתביו באו גם בספר אסופה 'לפרקים'. בנעוריו שהה במחיצת אנשי תנועת המוסר (ע"ע) בליטא, ולאחר מכן למד באוניברסיטה בברלין והתמנה לראש בית המדרש לרבנים. הוא עסק בהכשרת רבנים, בהוראה ובמחקר תלמוד. באישיותו באו לידי איחוד מחשבת המוסר, נטייה מחקרית־אקדמית ותפיסה רבנית קלאסית, והגותו התחדדה ברגישות מיוחדת בשל הסבל האיום שחווה באופן אישי בזמן השואה. ממשנתו:

"אָנוּ רוֹאִים בַּיַּהֲדוּת חִזָּיוֹן מָלֵא הוֹד וְנִשְׂגָּב: הִתְפַּתְּחוּת שֶׁל יְצִירָה, בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת שֶׁל שְׁמִירָה. יְצִירָה הוֹלֶכֶת וּמִתְחַדֶּשֶׁת, וּשְׁמִירָה בִּלְתִּי רוֹפֶפֶת. תּוֹכֶן נוֹזֵל וְזוֹרֵם, וְצוּרָה קְבוּעָה וּמוּצָקָה... אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת, וַעֲתִידִים לְהִשְׁתַּנּוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּבְכָל תְּקוּפָה רוּחָנִית חֲדָשָׁה — קִיּוּמָן הַמַּעֲשִׂי לֹא נִשְׁתַּנָּה וְלֹא יִשְׁתַּנֶּה לְעוֹלָם". (לפרקים, עמ' קפד)

(1903-1993). רב, פילוסוף ומנהיג. נולד בפרוז'ני בבלארוס, למד אצל אביו תורה, ובאוניברסיטת ברלין פילוסופיה, ולאחר מכן שימש רב ומרצה לפילוסופיה בבוסטון ובניו יורק שבארצות הברית. כתב מסות הגותיות רבות רושם: 'איש ההלכה — גלוי ונסתר' על הפילוסופיה של ההלכה, ו'איש האמונה הבודד' על מצבו הקיומי של האדם המאמין. מלבד זאת התפרסמו שיעוריו על מסכתות התלמוד לפי סגנונו האנליטי של סבו, הרב חיים סולובייצ'יק; ודברי הגות של מחשבה יהודית בנושאים שונים. היה מראשי המנהיגים של יהדות ארצות הברית, ועיצב את דמותו של שומר המצוות המודרני באמריקה. נחשב אחד ההוגים היהודיים המבריקים והמאתגרים, ועל אף שסגנונו מחושב וסבוך, הוא משתדל להסתיר בשפתו השקולה את החוויה העזה של היהדות המפעמת בנפשו. ממשנתו:

"הַתְּפִילָּה הִיא צוֹרֶךְ חִיּוּנִי לָאִישׁ הַדָּתִי. אֵין הוּא יָכוֹל לַעֲצוֹר בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשׁוֹ אֶת הֶהָגוּת וְאֶת הָרְגָשִׁים, אֶת הַלְּבָטִים וְהַתְּלָאוֹת, אֶת עֲרִיגוֹתָיו וְכִיסּוּפָיו, אֶת יֵיאוּשׁוֹ וּמְרִירוּתוֹ. בְּקִיצּוּר אֶת כָּל הָעוֹשֶׁר הָרַב הַגָּנוּז בְּתוֹדַעְתּוֹ הַדָּתִית... הַתְּפִילָּה הֶכְרֵחִית הִיא. אִי אֶפְשָׁר לְדָתִיּוּת חַיָּה וְרַעֲנַנָּה לְהַחֲזִיק בִּלְעָדֶיהָ". (רעיונות על התפילה, עמ' 245)