חזור
מחשבת ישראל
פרשנות התורהרוב ההגות היהודית לא התפתחה כהגות עצמאית אלא כפרשנות לתנ"ך. הצורך בפרשנות צומח מקשיים בהבנת לשון המקרא, ואולם כל פרשן בוחר להבהיר את כוונת המקרא ולהציג את תפיסת העולם המיוצגת במקרא על־פי דגשים הקרובים ללבו. הפרשנות לתורה שוזרת אפוא יחד עם ביאור פשוט של הלשון ושל העניין גם דברי הגות עמוקים, המלמדים על הרעיונות הגלומים בקיצור דברים במקרא. פרשנות התורה בדרך זו היא כמובן פורה ויצירתית, והיא הופכת את התורה לנביעה תמידית של רעיונות העונים ללומד על לבטים אפילו בטרם שאל הוא את עצמו את השאלות הללו.
(1089-1164). משורר, בלשן, מתמטיקאי ופרשן המקרא. נולד בטודלה שבספרד, ברח ממנה בעקבות רדיפה דתית, ונדד ברחבי איטליה, צרפת, ואף הגיע לאנגליה ולצפון אפריקה. במסעותיו הכיר תלמידי חכמים, משוררים ופרנסי ציבור, אך לא קיבל תמיכה ציבורית ונאלץ לחיות בעוני. ידידו הקרוב היה רבי יהודה הלוי (ע"ע), וכמותו גם הוא כתב מאות פיוטים, אשר אחדים מהם מושרים עד היום בכל קהילות ישראל ('אגדלך א־לוהי כל נשמה', 'לך א־לי תשוקתי', 'צמאה לך נפשי'). כתב ספרים רבים על דקדוק ('שפת יתר', 'שפה ברורה', 'הצחות'), ועל מתמטיקה ('ספר המספר', 'ספר האחד'). בפירושו למקרא הוא מבקש לעמוד על פשטי המקראות בעזרת הדקדוק וההשוואה של לשון התורה ללשון הנביאים והכתובים. בפירושו הוא מתמצת במילים ספורות ניתוח בלשני מבריק, המסתמך על תופעה דומה המצויה גם במקום אחר במקרא, ופירושיו קולעים לכוונת המקרא. אבן עזרא היה חובב חידות לשוניות ושעשועים מתמטיים, ולמד אסטרונומיה. לאחד המכתשים שעל פני הירח קראו על שמו: ABENZERA. ממשנתו:
"הַדֶּרֶךְ הַחֲמִישִׁית / יְסוֹד פֵּירוּשִׁי עָלֶיהָ אָשִׁית / לְבָאֵר כָּל כָּתוּב כְּמִשְׁפָּטוֹ / וְדִקְדּוּקוֹ וּפְשׁוּטוֹ / רַק בְּמִצְוֹת וְחוּקִּים אֶסְמוֹךְ עַל קַדְמוֹנֵינוּ / וּכְפִי דִּבְרֵיהֶם אֲתַקֵּן דִּקְדּוּק לְשׁוֹנֵנוּ".
(1255-1340). פרשן התורה, דרשן ואיש מוסר. נולד וחי בסראגוסה שבספרד. תלמידו של רבי שלמה בן אדרת. משערים כי שמו היה בחייא ומובנו 'בן חייא'. ספרו 'מדרש רבינו בחיי על התורה' (או בקיצור: רבנו בחיי) כתוב בסגנון של מדרשי אגדה. בתחילת כל פרשה הוא מקדים לצטט פסוק מספר משלי, ואחר כך מפרש את הפרשה על־פי הפשט, הדרש, השכל והסוד. ספרו אף מצטט מדרשי אגדה רבים שאבדו, ולכן הוא מקור רב־ערך לשחזור של מדרשי אגדה נעלמים. ספרו 'כד הקמח' מכיל דרשות על נושאי אמונה ומוסר. ספרו 'שולחן של ארבע' עוסק בדיני סעודה, ודן בדיני הסעודה המתוארת במדרש האגדה בימות המשיח, כאשר הצדיקים יושבים בסוכת עורו של לווייתן וסועדים מבשר שור הבר. ממשנתו:
"לְהוֹרוֹת כִּי תּוֹרָתֵנוּ כְּלוּלָה מִכָּל הַחָכְמוֹת/ כָּל שְׁאָר חָכְמוֹת שְׁפָחוֹת/ מוּצָּגוֹת בְּדֶרֶךְ עִיּוּן וּמֶחְקָר/ וְתוֹרָתֵנוּ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא הָעִיקָּר".
(1437-1508). מנהיג, פרשן מקרא, פילוסוף וכלכלן. נולד בליסבון שבפורטוגל וברח ממנה לטולדו שבספרד. לאחר גירוש ספרד הגיע לערי איטליה: נאפולי, סיציליה וונציה. שימש איש הכספים של מלך פורטוגל, מלכי קסטיליה ואראגון ומושל נאפולי. בזכות הקשר ההדוק לשלטונות הצליח לסייע ליהודים שנקלעו לצרות, אך לא היה בכוחו למנוע את גירוש ספרד ואת החרמת הונו האישי. פירושו על המקרא מתייחד ביסודיות ובשיטתיות. בתחילת כל עניין הוא מסדר את הדברים בתבנית שאלות ותשובות: תחילה הוא מציג את השאלות הרלוונטיות ולאחר מכן משיב עליהן אחת אחת. בספריו ('ישועות משיחו', 'משמיע ישועה') הרחיב את הדיבור על האמונה במשיח ובתחיית המתים. עוד נושא שהעסיק אותו, כיאה לבן למשפחת אברבנאל, משפחה ענפה של כלכלנים ומדינאים המיוחסת לגזע המלוכה של בית דוד, הוא המחשבה המדינית של התורה — מי ראוי לשלוט ומהי צורת השלטון הנאותה. ממשנתו:
"הַבִּיטוּ וּרְאוּ הָאֲרָצוֹת שֶׁתִּהְיֶה הַנְהָגָתָם עַל יְדֵי מְלָכִים... אִישׁ מֵהֶם כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה וּמָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. וּמִי יֹאמַר לוֹ מָה יַעֲשֶׂה?... וְעוֹד הַיּוֹם מַלְכוּת וֶינֶיצְיָה... פְלוֹרֶנְצִיאָה... גֵּינוֹבָא... שֵׁיינָה וּבוֹלוֹנְיָה וּמַלְכוּיּוֹת אֲחֵרוֹת אֵין מֶלֶךְ בָּהֶן כִּי אִם הַנְהָגַת הַמַּנְהִיגִים הַנִּבְחָרִים מִיָּמִים קְצוּבִים לְיָמִים קְצוּבִים, וְהֵמָּה הַמַּלְכוּיּוֹת הַיְּשָׁרוֹת אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ".
(1440-1508). רב ופרשן. נולד בקסטיליה שבספרד, גורש מספרד לפורטו ולליסבון שבפורטוגל, לפס שבמרוקו, ונפטר בדרכו לוורונה שבאיטליה. את פירושיו לתורה החל לכתוב בספרד. לאחר הגירוש מספרד מצא מקלט בפורטוגל, אך כעבור זמן מועט ציווה מלך פורטוגל להמיר את הדת בכפייה וגזר על אחזקת תשמישי קדושה, ולכן נאלץ רבי אברהם להחביא את כתביו מתחת לעץ זית בקרבת העיר ליסבון. משם ברח לפאס שבמרוקו, והצליח לשחזר על־פי זיכרונו את כתביו הגנוזים אף שכבר היה מבוגר וחולה. כתב כמה ספרים, ובהם ספר 'צרור המור'. הספר משלב פרשנות על־פי הפשט ועל־פי הקבלה, שילוב המוביל לרעיונות מקוריים וחדשניים. האגדה מספרת כי בעודו מפליג על ספינה לוורונה שבאיטליה — קמה סערה בלב־ים והוא חש ברע. רבי אברהם הִתנה עם המלחים שיתחייבו שלא לזרוק את גווייתו לים כאשר ימות, ובתמורה יתפלל שהספינה לא תטבע במצולות. לאחר כמה ימים נפטר, והמלחים מילאו את בקשתו והעבירוהו לאנשי הקהילה היהודית בוורונה לקבורה בבית הקברות היהודי של העיר. ממשנתו:
"...אֶבְטַח בַּה' שֶׁיַּעַזְרֵנִי לָתֵת בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ לִזְכּוֹר קְצָת מִמָּה שֶׁכָּתַבְתִּי, כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁהָעִיקָּר חָסֵר מִן הַסֵּפֶר מִמָּה שֶׁהָיָה כָּתוּב בָּרִאשׁוֹנָה, לְפִי שֶׁהַזִּקְנָה וְהַשִּׁכְחָה נִתּוֹסְפָה בִּי".
(1468-1550). רב, רופא ופרשן־מקרא. נולד בצ'זנה, מנהיג קהילת יהודי רומא וקהילת יהודי בולוניה, שם נפטר. פירושיו למקרא קצרים, מכוּונים לפשט וכתובים על דרך הפילוסופיה. הפירוש מצא חן בעיני הלומדים ונדפס ב'מקראות גדולות' וכך זכה להמשיך ולהיות נלמד. השכלתו הרחבה כללה מתמטיקה ודקדוק, הוא עבד כרופא ושלט בשפות רבות. תרגם מעברית לאיטלקית ספרים בעבור האפיפיור, מלך צרפת ומלומדים אירופאיים. ברומא סבל רדיפות על רקע שנאת יהודים ונאלץ לנדוד ממנה. בבולוניה ייסד בית דפוס, והיה משיב לשאלות בהלכה ובמחשבה לכל דורש. ממשנתו:
"רָאוּי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל הָאָדָם לִישָּׂא אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לוֹ וּרְאוּיָה לִידָּבֵק בּוֹ, גַּם שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַעֲזוֹב אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, כִּי לֹא יִהְיֶה דִּבּוּק אֲמִתִּי בַּבִּלְתִּי דּוֹמִים, אֲבָל יִהְיֶה בַּדּוֹמִים בִּלְבַד, כִּי אָז יְכַוְּנוּ לְדַעַת אֶחָד".
(1540-1619). רב ודרשן. נולד בלונטשיץ, שימש ראש ישיבה בלבוב שבפולין, והחליף את המהר"ל (ע"ע) כרבה של העיר פראג שבבוהמיה. היה ידוע כדרשן כריזמטי וסוחף. ספר הדרשות הידוע שלו נקרא 'כלי יקר', ומקובצות בו דרשות על סדר פרשות השבוע שנאמרו במהלך השנים בקהילה ושוכתבו לספר. המחבר עוסק בפירוש רבדיה המגוּונים של התורה — פשט, רמז, דרש וסוד — וניכרת בו בקיאותו ורגישותו למציאות החברתית של זמנו. הרבה מן הדרשות הוא מקדיש לענייני ציבור ולתיקון עוולות מוסריות. הוא מרבה להצביע על פערים חברתיים בין השכבה השליטה של הרבנים התקיפים ומנהיגי הקהילה העשירים לבין מעמדם של העניים. הספר עצמו נכתב לאחר שהמחבר חלה במחלה קשה ונדר שאם יבריא ממחלתו יכתוב ספר: "ובחמלת ה' הוציאני מתוך ההפיכה לחיות אותי. כיום הזה נדרתי לה' ואשלמה לחבר חיבור זה לכבוד ה' ותורתו ולגלות מצפוניו". ממשנתו:
"לְפִי שֶׁרָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה בְּדִבְרֵי רוֹב הַמְּפָרְשִׁים הַנִּגָּשִׁים לְבָאֵר הַתּוֹרָה שֶׁכִּמְעַט אֵין חָדָשׁ בְּפִיהֶם וּבְרוֹב מְקוֹמוֹת שֶׁנִּמְצָא בּוֹ אֵיזֶה פְּשָׁט הַקָּרוֹב לִשְׁמוֹעַ נִמְצָא אוֹתוֹ פְּשָׁט בְּכַמָּה מְפָרְשִׁים... וּמִכָּל מָקוֹם אָמַרְתִּי לְקַצֵּר בַּדְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים קִיצּוּר מוּפְלָג שֶׁלֹּא לְהַרְחִיב סִפְרִי מִן דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתִּי בָּהֶם וְכָל דְּבָרַי קְרוֹבִים לִפְשׁוּטוֹ מְאֹד".
(1696-1743). רב, מקובל, פוסק הלכה, ופרשן מקרא ותלמוד. נולד בסלא שבמרוקו, נדד לפס ולמקנס, חי בליוורנו שבאיטליה, עלה לירושלים עם רבים מתלמידיו והקים בה את ישיבת 'כנסת ישראל'. היה דרשן נודע וגבאי צדקה. כתב את הספרים: 'חפץ ה'' — חידושים לחלק ממסכתות התלמוד, 'פרי תואר' ו'ראשון לציון' — על שולחן ערוך, ופירוש 'אור החיים' על התורה. היה אישיות נערצת בקרב יהודי מרוקו, ואף ראשי תנועת החסידות (ע"ע) החשיבו את גדולת אישיותו, קראו לספרו 'אור החיים הקדוש' וקבעו זמנים מיוחדים ללימודו. הספר מעיין בכל פרשה בדרך יסודית ומעמיקה, ובוחן הצעות שונות לפירוש לפי הפשט, הרמז, הדרש והסוד. אחד החידושים בספר הוא העומק הנפשי הן בניתוח הספרותי, הן בתביעה הרוחנית של הקורא, הן בחוויה הרגשית של קריאת התורה שאותה מבקש המחבר להעצים אצל הקורא. ממשנתו:
"בְּאוֹמְרוֹ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' — לְצַד שֶׁהוּא כָּמוֹךָ, כִּי בִּשְׁלוֹמוֹ יֵיטִיב לְךָ, וּבְאֶמְצָעוּתוֹ אַתָּה מַשְׁלִים שְׁלֵימוּתְךָ, וְאִם כֵּן אֵינוֹ אַחֵר, אֶלָּא עַצְמְךָ וּכְאֶחָד מֵחֲלָקֶיךָ".
(1795-1865). רב ופרשן־מקרא. נולד בלעסלא (אינובצלב) שבפולין. רבה של קהילת קניגסברג שבגרמניה. היה תלמידו של רבי עקיבא איגר. שותף פעיל בוויכוח כנגד התנועה הרפורמית בגרמניה בעניין שינוי בהלכה ונוסח סידור התפילה. ספרו המרכזי הוא 'הכתב והקבלה', פירוש שלם על התורה שמטרתו לבאר את פשט המקראות של תורה שבכתב ('הכתב') כך שיתאים לפרשנות המסורתית של תורה שבעל פה ('הקבלה'). לשם כך המחבר משתמש בדקדוק הלשון, בטעמי המקרא, ואף מציע ביאורים חדשים ומקוריים כדי להוכיח את דבריו. ספר זה היה הראשון מסוגו, והוא יצר סוגה ספרותית של פירושים למקרא המבקשים להסביר את היחס שבין הפשט למדרש. ממשנתו:
"וְיִהְיֶה הַכְּתָב וְהַקַּבָּלָה לַאֲחָדִים בִּידֵי אַנְשֵׁי בְּרִיתָהּ... וּמָה לוֹ לְגוּף הַכְּתָב בְּלֹא נִשְׁמַת הַקַּבָּלָה".
(1817-1893). רב, פוסק הלכה, ראש ישיבה ופרשן מקרא. נולד במיר שבבלרוס, היה ראש ישיבה בוולוז'ין, ונפטר בוורשה שבפולין. שימש ראש ישיבת וולוז'ין במשך קרוב לארבעים שנה. עסק בספרות מדרש ההלכה והגאונים, וכתב את ספר 'העמק שאלה' על שאלתות דרב אחאי גאון, ואף השתמש בהשוואה בין מקורות ובהגהה לפי כתבי יד. כתב גם את ספר 'העמק דבר', פירוש על התורה המבוסס על שיעורי פרשת השבוע שהעביר בישיבה. בספר הזה מסביר המחבר את פשט המקראות לפי דקדוק הלשון, ואחד החידושים בספר הוא הניתוח הספרותי של המקראות. תמך בתנועת 'חיבת ציון' ועמד בקשר עם כמה ממנהיגיה. בסוף ימיו נאלץ לסגור את ישיבת וולוז'ין בעקבות לחץ מצד השלטונות הרוסיים לשנות את אופייה של הישיבה. ממשנתו:
"זֶה הַסֵּפֶר, הַנִּקְרָא סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, נִקְרָא בְּפִי הַנְּבִיאִים סֵפֶר הַיָּשָׁר... הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָשָׁר הוּא, וְאֵינוֹ סוֹבֵל צַדִּיקִים כָּאֵלּוּ אֶלָּא בְּאוֹפֶן שֶׁהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר גַּם בַּהֲלִיכוֹת עוֹלָם, וְלֹא בְּעַקְמִימוּת, אַף עַל גַּב שֶׁהוּא לְשֵׁם שָׁמַיִים... וְזֶה הָיָה שְׁבַח הָאָבוֹת שֶׁמְּלַמֵּד שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים וַחֲסִידִים וְאוֹהֲבֵי ה' בָּאוֹפֶן הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁר, עוֹד הָיוּ יְשָׁרִים...".