בימי הביניים עוסקים חכמים יהודים רבים — בעקבות השפעת הפילוסופיה היוונית על המלומדים הערבים — ביצירת הגות הקרויה גם 'פילוסופיה יהודית'. עיקר ייחודה של הפילוסופיה היהודית לעומת הפילוסופיה הכללית הוא מידת הנוכחות וההשפעה של מקורות יהודיים על הדיונים, ויותר מכך, הקדשת עיסוק מיוחד לשאלות ייחודיות לחיים היהודיים. כך אפשר למצוא בפילוסופיה היהודית דיונים שיש להם מקום רק בתוך עולם המחשבה היהודית, כגון השגחה והתגלות, בחירת עם ישראל, שכר ועונש, טעמי המצוות, תורה מן השמים ועוד. עם זה, הפילוסופיה היהודית מושפעת מן ההגות הפילוסופית הכללית, ואפשר לומר שבמקצתה היא מאמצת את שיטות המחשבה הנהוגות שם.

(882-942). נולד במצרים, למד בארץ ישראל, והוכתר לראש ישיבת סורא בבבל. השתתף בפולמוסים רבים בתוך העולם היהודי — כנגד גאוני ארץ ישראל, על קביעת לוח השנה, כנגד ראש הגולה בבבל, על ענייני שררה, ואף מחוץ לקהילה — כנגד הקראים והמינים על מעמד תורה שבעל פה. היה כותב פורה וחדשן, והותיר אחריו ספרים רבים המתפרשׂים על כל תחומי הדעת: בתחום המקרא — תרגם את התורה לערבית, כתב פירוש לתורה ולכמה מספרי הנביאים והכתובים. בתחום הלשון — כתב מילון וספר דקדוק לעברית, סידר מחדש את נוסח התפילה וכתב פיוטים. בתחום המחשבה — יצר משנה סדורה ושיטתית בספרו 'האמונות והדעות' ובפירוש ל'ספר יצירה'. ובתחום ההלכה — ספרים חשובים, כגון 'ספר השטרות', 'ספר הירושות' ועוד.

רס"ג אף נחשב מנהיג פורץ דרך המבין היטב את הבעיות של תקופתו, ועיצב במעשיו וביצירותיו את החיים היהודיים של זמנו. מפעליו המגוּונים נועדו לקרב את התורה אל העם ולחזק את המסורת. המפעל הלשוני אִפשר ליהודים דוברי ערבית, שלא שלטו היטב בעברית, ללמוד תורה. מפעלו ההגותי העמיד את המחשבה היהודית על אדני המקרא, והגיב בתקיפות על העמדה הקראית. הגותו העיונית של רס"ג הותירה את חותמה גם בדורות הבאים, הן מבחינת השימוש במונחים שטבע — כמו האבחנה בין מצוות 'שכליות' ו'שמעיות'; העיסוק בנושאים שקבע כחשובים — כמו מעלתו של האדם בבריאה; הן דרכו העיונית — הנסמכת על המסורת מזה ועל התבונה וההיגיון מזה. ממשנתו:

"כִּי הַמְּכֻוָּן בַּבְּרִיאָה הוּא בָּאָרֶץ. וְאַחַר כָּךְ הִסְתַּכַּלְנוּ בְּכָל חֲלָקֶיהָ, וְרָאִינוּ הֶעָפָר וְהַמַּיִם שְׁנֵיהֶם דּוֹמֵם, וּמָצָאנוּ הַבְּהֵמוֹת בִּלְתִּי מְדַבְּרִים; וְלֹא נִשְׁאָר כִּי אִם הָאָדָם". (ספר האמונות והדעות, מאמר ד)

(1075-1141). משורר, פילוסוף ורופא. נולד בטודלה שבספרד ונפטר בירושלים. היה חברם של המשוררים משה אבן־עזרא ורבי אברהם אבן־עזרא (ע"ע). כתב מאות פיוטים של שירת חול ושירת קודש, המלוקטים בקובץ 'דיוואן'. כמה משיריו נעשו חלק מסידור התפילה, ואף זכו להיות מולחנים ומושרים בזמירות שבת. ספרו העיוני נקרא 'ספר הכוזרי'. מטרתו המוצהרת היא להגן על הדת היהודית מפני הביקורת של נוצרים, מוסלמים וקראים. הספר כתוב כדו־שיח בין מלך כוזר לבין חכם יהודי, המכונה 'החבר'. האחרון מסביר למלך את חסרונותיה של המחשבה האריסטוטלית ואת הפגמים באמונה הנוצרית והמוסלמית, ומצדיק לעומתן את האמונה היהודית. סיפור המסגרת של הספר יסודו באגדה ידועה המספרת על ממלכת כוזר הרחוקה שנתיניה ומלכה התגיירו. הספר מבקש לעגן את האמונה היהודית בהתגלות נבואית־רוחנית, ועל־ידי כך להבין את ההיסטוריה של עם ישראל ואת הגאולה העתידית שאליה הוא שואף. המחבר מבקש להראות כי הדת היהודית לא איבדה את חזונה הנבואי והמשיחי, אף שמבחינה מדינית היא שרויה בהווה תחת שלטון הכיבוש הערבי או תחת הכנסייה הנוצרית. רבי יהודה הלוי מימש בסופו של דבר את כמיהתו לירושלים, והאגדה מספרת כי בשעה שהשתחווה ליד מקום המקדש — נדרס על־ידי פרש ערבי ויצאה נשמתו על אבניה של ירושלים. ממשנתו:

"יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כְּלֵב בָּאֵבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם". (כוזרי, מאמר שני, לו)

(1135-1204). מנהיג, פוסק הלכה, פילוסוף ורופא. נולד בקורדובה שבספרד, חי בפוסטאט שבמצרים, ונקבר על־פי המסורת בטבריה. הרמב"ם כתב ספרים מרכזיים בפרשנות ובהלכה: פירוש למשנה, ספר המצוות, 'משנה תורה' וספר שאלות ותשובות. את הפירוש למשנה החל לכתוב בגיל צעיר, וכלל בו הקדמות חשובות: הקדמה למשנה — העוסקת בתורה שבעל פה, הקדמה למסכת אבות — העוסקת באתיקה ומוסר, והקדמה למסכת סנהדרין — העוסקת בפירוש אגדות ובעיקרי אמונה. ספר המצוות מונה את המצוות הכתובות בתורה על־פי כללים מסודרים, המבדילים בין הלכה שמקורה בתורה להלכה מדברי סופרים. ספר 'משנה תורה' הוא ספר חקיקה ראשון מסוגו: הכרעת הלכה פסוקה בתוך המחלוקות הרבות שבמשנה והדיונים הענפים שבתלמוד, והוא דן גם במצוות שאינן ישימות בזמננו. הספר נועד ללומד המבקש לדעת את ההלכה בלי שיצטרך לעסוק בלימוד ספרים אחרים קודם לכן. הרמב"ם גם כתב ספר פילוסופי ושמו 'מורה הנבוכים', העוסק בפירוש התורה והמצוות לאור הפילוסופיה. אחד מחידושיו המחשבתיים של הרמב"ם הוא תורת 'התארים השליליים' ועל־פיה אין לדבר על הא־ל אלא בשלילה של כל תואר, כך שיהיה ברור שאין לשוות לו תכונות אנושיות. הספר ספג ביקורת רבה, בשל הניסיון לתת נימוק פילוסופי לטעמי המצוות, ומטעם זה היו שהחרימו את הרמב"ם ואת ספריו. הרמב"ם עבד כרופא, ובכתביו הרפואיים הוא מדגיש את חשיבותה של אכילה בריאה כדרך למניעת מחלות. הוא אף הנהיג את הקהילה במצרים, וחיזק את יהודי תימן אל מול מאורעות שפקדו אותם, והיה בקשרי ידידות עמוקים עם חכמי לוניל ומרשיליא שבדרום צרפת. השפעתו של הרמב"ם הייתה כבירה על בני דורו, ויצירותיו ופרי מחשבתו נהפכו לנכסי צאן ברזל של היהדות לדורותיה. ממשנתו:

"שֶׁשְּׁלֵמוּת הָאָדָם אֲשֶׁר בּוֹ יִתְהַלֵּל בֶּאֱמֶת, הוּא לְהַגִּיעַ אֶל הַשָּׂגַת הַשֵּׁם כְּפִי הַיְּכֹלֶת, וְלָדַעַת הַשְׁגָּחָתוֹ בִּבְרוּאָיו בְּהַמְצִיאוֹ אוֹתָם וְהַנְהִיגוֹ אוֹתָם, אֵיךְ הִיא, וְלָלֶכֶת אַחֲרֵי הַהַשָּׂגָה הַהִיא בִּדְרָכִים שֶׁיִּתְכַּוֵּן בָּהֶם תָּמִיד לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה, לְהִדַּמּוֹת בִּפְעֻלּוֹת הַשֵּׁם". (ספר מורה הנבוכים חלק ג, פרק נד)

(1194-1256). רופא, תלמיד חכם ופילוסוף. נולד בפרובאנס, גר בסיציליה והתפרנס מתרגום מערבית לאיטלקית. היה חתנו של המתרגם ר' שמואל אבן תיבון. ספרו 'מַלְמַד התלמידים' כתוב על סדר פרשות השבוע, והוא עוסק בסוגיות פילוסופיות על־פי רוח הרמב"ם. בספר הוא מעודד את התלמידים ללמוד פילוסופיה, ומפרש את פשט המקרא לפי המשמעות הפילוסופית שלו. עמד בקשרי ידידות והחלפת דעות עם חכמי האומות, והוא מביא מדבריהם בפירושיו לתורה. כמו־כן עסק בתרגום ספרי ההיגיון של אריסטו מערבית לעברית. ממשנתו:

"כִּי אֵין לִבְחוֹן הַדָּבָר רַק [=אֶלָּא] מִצַּד עַצְמוֹ, לֹא מִצַּד אוֹמְרוֹ. הֲלֹא תִּרְאֶה שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִקְדִּים פָּרָשַׁת יִתְרוֹ לְמַתַּן תּוֹרָה לְחִיבּוּב דַּעֲתוֹ". (הקדמת מלמד התלמידים)

(1194-1270). רב, פוסק הלכה, רופא, מקובל ופרשן המקרא והתלמוד. נולד בגירונה שבחבל קטלוניה בספרד, ונפטר בירושלים. כתב פירוש לתורה, חידושים למסכתות התלמוד וספרים בהלכה. פירושו לתורה מקיף ומעמיק, והוא מציע פירושים מקוריים על דרך הפשט, הרמז, הדרש והסוד. חידושיו למסכתות התלמוד מעידות על בקיאותו הרבה בתלמוד הבבלי והירושלמי, ועל כושר הניתוח החד והבהיר שלו. הרמב"ן הוא הראשון שיצר סינתזה לסוגות השונות של פרשנות לתלמוד: פירושי הגאונים בבבל עם פרשנות רש"י ובעלי התוספות באשכנז, לצד פוסקי ההלכה בספרד. הרמב"ן היה ער לשיח ההלכתי סביבו, ובספרו 'מלחמות השם' הגן על הרי"ף מפני השגות (ביקורת) רבי זרחיה הלוי, וכתב בעצמו השגות כנגד שיטת הרמב"ם במניין תרי"ג מצוות. ספרו המרכזי בהלכה הוא 'תורת האדם', העוסק בענייני קבורה ואבלות. בתחום המחשבה ספרו המרכזי הוא 'שער הגמול', על תכלית האדם. דברי קבלה אינם נזכרים הרבה בכתבי הרמב"ן, והוא דאג להסתיר את הידע הקבלי שהיה לו ולחשפו ברמז בלבד (במילים "על דרך האמת"), אך משערים כי למד קבלה והיה בקשר עם מקובלי גירונה. הרמב"ן השתתף בוויכוח ברצלונה נגד מומר יהודי, פאבלוס כריסטיאני שמו. לאחר ניצחונו המכריע, המתועד ב'ספר הוויכוח', המביא את חילופי הדברים, נאלץ לברוח בלחץ השלטונות, ועלה לארץ ישראל. ממשנתו:

"כָּל מָה שֶׁאֵירַע לָאָבוֹת סִימָן לַבָּנִים, וְלָכֵן יַאֲרִיכוּ הַכְּתוּבִים בְּסַפֵּר הַמַּסָּעוֹת וַחֲפִירַת הַבְּאֵרוֹת וּשְׁאָר הַמִּקְרִים, וְיַחֲשׁוֹב הַחוֹשֵׁב בָּהֶם כְּאִילּוּ הֵם דְּבָרִים מְיוּתָּרִים אֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת, וְכוּלָּם בָּאִים לְלַמֵּד עַל הֶעָתִיד". (פירוש התורה בראשית יב, ז)

ספר על מצוות התורה על־פי סדר פרשות השבוע. הספר מיוחס לרבי אהרון הלוי (1235 - 1303), או לאחיו רבי פינחס הלוי, ומשערים כי הספר נועד לחינוך נערים בגיל מצוות, כדי שישננו על־פה את תרי"ג המצוות. החיבור מסתמך על מניין המצוות של הרמב"ם (ע"ע) בספר המצוות, ובכל מצווה מתאר המחבר את מקור המצווה בתורה, את עיקרי דיניה, מי חייב בה, מתי חייבים בה, ואת טעמיה. טעמי המצוות בספר נקראים 'שורשים', מפני שאין הם מנסים להתחקות אחר סיבת המצווה, אלא להעמיק במשמעות כל מצווה מבחינה פסיכולוגית. כך למשל טבע המחבר את הביטוי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" (מצווה טז) כהנמקה לאיסור לשבור עצם של קרבן פסח, והוא משתמש הרבה פעמים בנימוק "לצייר ולתקוע חזק במחשבתנו". אף שהספר נועד כנראה למחנכים, הוא תרם תרומה חשובה לדיונים בהלכה והיה למוקד של עיון. ממשנתו:

"שֶׁיֵּדַע הָאָדָם וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי כָּל אֲשֶׁר יִקְרֵהוּ מִטּוֹב עַד רַע, הוּא סִבָּה שֶׁתָּבוֹא עָלָיו מֵאֵת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא. וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו לֹא יִהְיֶה דָּבָר בִּלְתִּי רְצוֹן הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא". (ספר החינוך, מצווה רמא)

(1340-1410). רב, פילוסוף ומנהיג. נולד בברצלונה ונפטר בסרגוסה שבספרד. השתתף בוויכוחים רבים כנגד הכנסייה הנוצרית, ואף כתב ספר המערער את עיקריה של האמונה הנוצרית. שיטתו הפילוסופית נחשבת מקורית וחדשנית. הוא העמיד את האמונה בא־ל על רגש דתי ולא על השכל, ביסס את הבחירה החופשית של האדם כנגד ידיעת הא־ל, ביקר את תפיסת המדע האריסטוטלית המקובלת בזמנו, וכפי הנראה הושפע גם מתורת הקבלה בחלק נרחב של הגותו. רעיונותיו המורכבים הוצגו בספר 'אור השם', ויש הרואים בספר זה בשורה המקדימה את המהפכה המדעית של המאה השבע־עשרה ואת תפיסת תורת ההכרה של המאה השמונה־עשרה. בנו נהרג בפרעות קנ"א בספרד, ולמאורע הזה הייתה ככל הנראה השפעה על עיצוב תפיסת עולמו. ממשנתו:

"יְחוּיַּב בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה הַפּוֹעֵל יוֹדֵעַ וְרוֹצֶה וְיָכוֹל, וְהַמִּתְפָּעֵל רוֹצֶה־וּבוֹחֵר... יְחוּיַּב שֶׁיִּהְיֶה הִתְיַיחֲסוּת וּדְבֵיקוּת מָה בֵּינֵיהֶם, וְהוּא הַנְּבוּאָה". (אור השם, מאמר ב)

(1380-1444). רב ופילוסוף. רבן של קהילות באראגון ובקסטיליה שבספרד. 'ספר העיקרים' שכתב מעמיד את עיקרי האמונה של שיטות הרמב"ם (ע"ע) ורבו, רבי חסדאי קרשקש (ע"ע) על שלושה עיקרים של הדת: מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש, מהם אפשר לגזור את שאר שורשי האמונה היהודית. סגנונו הבהיר והפשוט של הספר הִקנה לו מעמד כספר יסודי של השקפה ואמונה בכל קהילות ישראל. השתתף בוויכוח טורטוסה עם הנוצרים על הגנת הדת היהודית, ובניגוד לדעת רבנים אחרים, שחששו מלומר את דעתם, העז לבקר בחריפות את התיאולוגיה הנוצרית. ממשנתו:

"אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִדֶּרֶךְ הַדְּבוֹרָה כְּפִי טֶבַע חָמְרָהּ שֶׁיִּמָּצֵא בָּהּ הַהֲבָנָה לִבְנוֹת הַבָּתִּים הָהֵם מֵהַשַּׁעֲוָה שֶׁהַדְּבַשׁ כָּנוּס בְּתוֹכָהּ בִּתְמוּנַת הַשִּׁשִּׁיּוֹת [=מְשֻׁשִּׁים], לִהְיוֹת הַפּוֹעֵל מִבְחַר הַפּוֹעֲלִים נָתַן בָּהּ הֲבָנָה לִבְנוֹתָם בַּתְּמוּנָה הַזֹּאת, לֶהֱיוֹתָהּ דּוֹמָה לַעֲגוּלָה [=מַעֲגָל] שֶׁהִיא הַתְּמוּנָה הַטִּבְעִית... וְכָל זֶה נִמְצָא לַדְּבוֹרָה מִצַּד הֱיוֹתָהּ פּוֹעַל הָאֵ־ל יִתְבָּרַךְ... וְזֶהוּ הַנְּעִימוּת אֲשֶׁר מִצַּד הַפּוֹעַל הַנִּמְצָא בַּפְּעוּלּוֹת הָאֱ־לֹהִיּוֹת". (ספר העיקרים, הקדמת המחבר)

(1420-1494). רב, דרשן ופילוסוף. נולד בספרד ונדד בין קהילות בערי צפון ספרד, עד שהתיישב בעיר קלטיוד המכונה קלעת איוב, ולאחר גירוש ספרד נפטר בנאפולי שבאיטליה. ספרו 'עקידת יצחק' הוא קובץ דרשות על פרשת השבוע, הקושרות בין פסוק בפרשה, רעיון של ספר הזוהר ועיון פילוסופי. חיבור זה נחשב לספר מופת של דרשנות, בשל הרעיונות הכתובים בו ובגלל מבנה הדרשה, שנחשב במשך דורות רבים לדרך הנאותה לכל דרשן. הרעיונות בספר נשענים על דברי הרמב"ם (ע"ע) ועל הזוהר (ע"ע), אך סידור הדברים במתכונת פילוסופית קשור במידה רבה לסגנון הנהוג בדרשות הכמרים בכנסייה, שלהן חויב כל יהודי להקשיב על־פי החוק במדינת אראגון. ממשנתו:

"תְּשָׁרֵת הָאָמָה [=הַפִּילוֹסוֹפְיָה] עַד מָקוֹם אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדָהּ, וְתִשָּׁאֵר הַגְּבִירָה [=הַתּוֹרָה] עַל מְכוֹנָתָהּ בָּאַפִּרְיוֹן שֶׁלָּהּ. כַּאֲשֶׁר נָשְׂאָה הַשִּׁפְחָה חֵן בְּעֵינֵי רוֹאֶיהָ, וְנִשְּׂאוּהָ וְכִבְּדוּהָ עַד שֶׁחֲשָׁבוּהָ עֲקֶרֶת הַבַּיִת, וְשָׂמוּ הַגְּבִירָה לְפָנֶיהָ לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתָּהּ — אָז תָּפוּג תּוֹרָה וְתִרְבֶּה צְעָקָה וּתְלוּנָה". (חזות קשה, שער יא)

(1500-1580). רב, פוסק והוגה דעות. נולד למשפחה ממגורשי ספרד בשאלוניקי, עלה בגיל צעיר לצפת והתמנה לדיין בבית דינו של ר' יעקב בירב. שימש בתפקיד זה לצד רבי יוסף קארו (ע"ע) במשך חמישים וארבע שנים. ספריו החשובים הם ספר שאלות ותשובות, המקיף שמונה־מאות שאלות בכל תחומי ההלכה (שו"ת המבי"ט); 'קרית ספר' העוסק באבחנה בין דברי תורה לדברי חכמים; וספר 'בית א־לוהים' העוסק בענייני מוסר, מחשבה ותפילה. בין רבי משה מטראני לרבי יוסף קארו שררו יחסי כבוד והערכה, אך הם נחלקו בהלכה, וידועה מחלוקתם בעניין מצוות השמיטה בארץ ישראל. אם כי השפעתו של האחרון הייתה גדולה בצפת ובארץ ישראל, המבי"ט נחשב לסמכות חשובה בהכרעה בסכסוכים בשאלות שהופנו אליו מכל רחבי האימפריה העות'מנית. ממשנתו:

"כִּי לֹא הָיְתָה תַּכְלִית הַתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁיֵּעָנֶה, אֶלָּא לְהוֹרוֹת שֶׁאֵין בָּעוֹלָם לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא לָאֵ־ל יִתְבָּרַךְ. וּלְהַכִּיר שֶׁהוּא חָסֵר מִכֹּל וָכֹל בְּזֶה הָעוֹלָם, וְאֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנוֹ אֶלָּא הוּא יִתְבָּרַךְ". (בית־ א־לוהים, שער התפילה, פרק ב)

(1520-1606). רב, הוגה־דעות ומנהיג. נולד בפוזנא (פוזנן) שבפולין, שימש רבה של ניקלשבורג ולאחר מכן היה מנהיגה של קהילת פראג, ושם נפטר. היה מחבר פורה, שיטתי ומקיף. ספרו 'גור אריה' הוא פירוש לפירושו של רש"י על התורה; 'נתיבות עולם' — על ענייני מוסר; 'תפארת ישראל' — על התורה; 'נצח ישראל' — על גלות וגאולה; 'גבורות ה'' — על יציאת מצרים וחג הפסח; ו'נר מצווה' על חנוכה. המהר"ל אף כתב באופן שיטתי פירוש לאגדות התלמוד. כתיבתו מצטיינת ברוחבה — המניפה הרחבה של הנושאים ורוחב היריעה בכל נושא; אורכה — הרצאת דבריו מגיעה עד למיצוי נושא מכל צדדיו; ועומקה — מחשבתו מקורית ורבת תעוזה. בענייני ציבור היה מייצג של הציבור היהודי בפני השלטון, ובזכות בקיאותו בפילוסופיה ובמדעים של תקופתו היה בקשרי ידידות עם רודולף השני קיסר בוהמיה, וייתכן שאף עם יוהנס קפלר. המהר"ל ביקש לשנות את שיטת הלימוד שנהגה בימיו, של גמרא בדרך הפלפול, ולעבור ללימוד מסודר עד לבקיאות במקרא, במשנה ובתלמוד, ולשם כך הורה לתלמידו רבי יום טוב ליפמן לכתוב את פירוש 'תוספות יום טוב' למשנה, ועודד ללמוד משניות בחבורה אחת. למהר"ל מיוחסת גם יצירת הגולם המפורסם מפראג. ממשנתו:

"וּלְכָךְ רָאוּי לָהּ דַּוְוקָא לַתּוֹרָה שֵׁם תּוֹרָה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הוֹרָאָה, שֶׁמּוֹרָה לָאָדָם תַּכְלִיתוֹ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר רָאוּי לָאָדָם לְהַגִּיעַ אֵלָיו". (נתיבות עולם, פרק א)

(1550-1626). רב, מקובל, ומשורר. נולד באיטליה או בטורקיה, נדד בין הארצות האלה ולבסוף עלה לירושלים. כתב את הספר 'שתי ידות', שבו שני חלקים — 'יד עני' ו'יד המלך' — ובכל חלק תכנן שיהיו חמישה חיבורים כנגד אצבעות הידיים. החיבורים עוסקים בענייני לשון, פיוט וקבלה. ביד אחת: 'אור תורה' — נוסח ספר התורה לפי המסורה; 'המעריך' — השלמת ערכי מילון של ספר 'הערוך'; ו'עבודת המקדש' — פיוט המתאר את עבודת המקדש. ביד השנייה: קובץ מדרשי אגדה שהוציא לאור על־פי כתבי יד. חייו היו למודי סבל: בגיל צעיר התייתם מאביו ואמו, כל חייו חי בעוני, סבל רדיפות על רקע אישי, והיה חולה ברגליו ועיוור בעין אחת. היה איש אמיץ ולא נמנע מלחלוק בענייני קבלה על הרמ"ק, האר"י ורח"ו (ע"ע), ולבקר את רבי ישראל נג'ארה, על שלא הבחין כי בפיוטיו שאל קטעים שלמים מתוך השירה הערבית שאינה ראויה לשירי קודש. ממשנתו:

"אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי חַיָּיב בִּכְבוֹד מִי שֶׁחָלַקְתִּי עָלָיו — הֵם וַאֲנִי חַיָּיבִים בִּכְבוֹד הָאֱמֶת".

(1579-1647). רב, פוסק ודרשן. נולד בוונציה, היה רבה של פיזה, ונפטר ברג'יו שבאיטליה. בנגלה כתב את הספר 'גידולי תרומה' — פירוש על ספר התרומות של רבי שמואל מסרדיניה, העוסק בדיני ממונות. הפירוש נכתב כאשר למחבר כמעט לא היו ספרים תחת ידו. קובץ דרשותיו לימי המועדים נקרא 'בינה לעיתים', ובהן המחבר מגלה את פקחותו, את בקיאותו בתנ"ך ואת יכולותיו הפרשניות. הספר התחבב על דרשנים בכל הדורות, ואלה נהגו לשאוב ממנו רעיונות לדרשותיהם. כמנהג יהודי איטליה למד המחבר באוניברסיטה של ונציה, ולאחר מכן שקע בלימודי התלמוד. ממשנתו:

"הֱיוֹת הַחוֹפְשִׁיּוּת וְהַחֵירוּת נִכְסָף מְאוֹד בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, לֹא בִּלְבַד אֶל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי־חַיִּים בִּלְתִּי־מְדַבְּרִים; וְכוּלָּם מוּטְבָּעִים לְהִצְטַעֵר וְלִדְאוֹג בִּהְיוֹתָם מְשׁוּעְבָּדִים תַּחַת יַד זוּלָתָם, וְשִׂמְחָתָם לְתוּגָה נֶהֶפְכָה... וּמִכָּל שֶׁכֵּן — הָאָדָם, כִּי לֹא יוּכַל שְׂאֵת עוֹל הַהִשְׁתַּעְבְּדוּת וֶהֱיוֹתוֹ נִכְנָע לַאֲחֵרִים. וְהִיא הַסִּיבָּה אֲשֶׁר הִגְדִּילָה שִׂנְאַת אֲחֵי יוֹסֵף עָלָיו". (בינה לעיתים, דרוש מד)