ספרות הקבלה דנה בנושאים כמו פירוש התורה, מוסר האדם וטעמי המצוות, ולכן אפשר למצוא ספרים רבים הכתובים בהשפעה קבלית, ואולם יש ואלה אינם ספרי קבלה במובן הרגיל, מכיוון שאין הם באים לפתח עוד את תורת הקבלה, אלא להסתייע בדברי קבלה להדגמת רעיון או לחיזוק דבר מוסר, להניח את היסוד הקבלי לחידושים בתורה, או שהם מושפעים מרעיונות והלכי־הרוח של מחשבת הקבלה ותפיסת עולמה.

(1508-1600). רב, דרשן ומקובל. נולד באדיראנופול, למד אצל רבי יוסף קארו, ושימש דיין בבית הדין בצפת. נפטר בדמשק. ספרו הידוע הוא 'תורת משה' (או בשמו העממי 'האלשיך הקדוש'), ספר דרשות על פרשות השבוע לפי הקבלה והמוסר. כתב גם פירושים לנביאים וכתובים. בשל השילוב של פרשנות עם דברי מוסר בפרשה, סגנון הדרשות שלו נהפך למופת בעיני דרשנים, והיה צורך להדפיס את הספר, מפני שרעיונותיו הועתקו בלי לייחס אותם אליו. המסורת היא שרבי יצחק לוריא (ע"ע) סירב ללמדו קבלה, אך הוא עסק בקבלה לפי דרכו, ורבי חיים ויטאל (ע"ע) היה תלמידו בהלכה. בסוף ימיו יצא להיות שלוחא דרבנן (שד"ר) לאיסוף כספים בטורקיה, סוריה ופרס, בעבור עניי ארץ ישראל, והוא אף כתב ספר על ירידת מעמדה של צפת בסוף המאה השש־עשרה. ממשנתו:

"מִנְּעוּרַי גִּדְּלַנִי כְּאָב עֵסֶק הַתַּלְמוּד... וְלֹא לִבִּי הָלַךְ לַעֲשׂוֹת קֶבַע מִדְרָשׁוֹת וּפְשָׁטִים, רַק לְעֵת מְצוֹא מְנוּחָה מֵהֲלָכָה בְּיוֹם הַשִּׁישִּׁי. כִּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא אֵלַי הָעָם לִדְרוֹשׁ לָהֶם עַל פִּי הַתּוֹרָה מִקְרָאֵי קוֹדֶשׁ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אוֹתָהּ בְּמוֹעֲדָם, פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה בְּעֶרֶב יוֹם שַׁבָּת". (הקדמה לפירושו על התורה)

(1749-1821). רב, מקובל וראש ישיבה. נולד בוולוז'ין, שימש רבה של העיירה, והקים את ישיבת 'עץ חיים' בוולוז'ין. כתב את 'רוח חיים' — פירוש על מסכת אבות, וספר שאלות ותשובות ושמו 'חוט המשולש'. ספרו החשוב במוסר הוא 'נפש החיים' — ספר מחשבה המבאר את חשיבות המצוות ולימוד התורה על־פי הקבלה. המחבר מדגיש את מעלת האדם, את תפיסת הא־ל, את חשיבות לימוד התורה בעיון וההכרח לקיים מצוות עם כל דקדוקיהן כדי לדבוק בה'. הוא היה תלמידו של רבי אליהו הגאון מווילנה, ונחשב בעיני רבים מייצג מובהק של ההשקפה המתנגדת לחסידות ('המתנגדים'). בספרו הוא מעלה על נס את חשיבות לימוד התורה לשם הלימוד עצמו, בלי לחקור אם הלימוד מביא את האדם לידי דבקות בה'. ממשנתו:

"אִם יַטְרִיד אָדָם עַצְמוֹ לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל פֶּסַח בְּכַוָּונַת אֲכִילַת כַּזַּיִת מַצָּה, שֶׁתְּהֵא הָאֲכִילָה בִּקְדוּשָּׁה, וְטָהֳרָה וּדְבֵיקוּת, וְיַמְשִׁיךְ הַהֲכָנָה כָּל הַלַּיְלָה, עַד שֶׁיּוּמְשַׁךְ זְמַן הָאֲכִילָה עַד לְאַחַר שֶׁעָלָה הַשַּׁחַר... הֲרֵי כָּל טָהֳרַת מַחְשַׁבְתּוֹ פִּיגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה. וּמִי שֶׁאָכַל הַכַּזַּיִת מַצָּה בִּזְמַנָּהּ אַף בְּלֹא קְדוּשָּׁה וְטָהֳרָה יְתֵרָה, הֲרֵי קִיֵּים מִצְוַות עֲשֵׂה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה". (נפש החיים, פרקים, פרק ד)