מוקדים חשובים ומרכזיים של חכמת הקבלה — בימי הביניים ובראשית העת החדשה — היו בספרד ובאיטליה. במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה, ספרד היא ערש לידתה של הקבלה הסדורה, ושם נכתבים הפירושים המסורתיים המפתחים את הקבלה כשיטה עיונית שלמה, על־פי תכנים ונושאים. במאות מאוחרות יותר תופסת איטליה את מקומה של ספרד, והיא מהווה מצע מתאים לחידוש ויצירה בתחום הקבלה, בעיקר לקבלת האר"י שהחלה את דרכה בצפת.

(1250-1310). רב ומקובל. נולד באיטליה, מראשוני הקבלה באיטליה. כתב את 'פירוש רקנאטי לתורה', המביא פירושים לתורה על־פי דרך הקבלה, ומצטט מובאות ארוכות מספר הזוהר הקדוש (ע"ע), שמקצתן אינן ידועות לנו ממקורות אחרים. כתב גם בהלכה 'פסקי רקנאטי', פסקי הלכות בדרך קצרה, ואת ספר 'טעמי המצוות'. המחבר היה ידוע כבקי בקבלה ובפילוסופיה, וספריו השפיעו על חכמים רבים, והללו אף תרגמו את ספרו ללטינית והספר היה לבעל השפעה אפילו בקרב חכמי אומות העולם.

ממשנתו:

"בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַחָכְמוֹת כּוּלָּן רְמוּזִין בַּתּוֹרָה, וְאֵין דָּבָר חוּץ מִמֶּנָּה... אִם כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ צַד אֶחָד בִּלְתִּי הַתּוֹרָה, וְאֵין הַתּוֹרָה חוּץ מִמֶּנּוּ, וְאֵין דָּבָר חוּץ מִן הַתּוֹרָה, עַל כֵּן אָמְרוּ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ הוּא הַתּוֹרָה". (טעמי המצוות)

(1248-1310). רב ומקובל. נולד בקסטיליה שבספרד. תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה. ספרו המרכזי הוא 'שערי אורה' — ספר המבאר את שמותיו של הקב"ה ואת עשר הספירות (הכלים של הבריאה). כתב עוד ספרים בקבלה ובאגדה: 'גינת אגוז' — על גימטרייה, 'ספר הניקוד' — המסביר את חכמת הניקוד על־פי הקבלה, 'כללי המצוות' — על המצוות בהלכה ובאגדה לפי סדר א"ב, ו'ספר המשלים' בו הוא מביא משלים לרעיונות שונים, כגון: "למה שתיית היין דומה במוח — אם הוא מעט, דומה למרגל בא לעיר והרגישו בו בני העיר ונזהרו, ואם הוא הרבה דומה לאויב שכבש העיר ונצחה" (סימן פה). ממשנתו:

"בֶּאֱמֶת הָיוּ בְּיַד הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים מְקוּבָּלִים מִפִּי הַנְּבִיאִים... וְהָיוּ יְכוֹלִים לְחַדֵּשׁ בָּהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בָּעוֹלָם, לֹא הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם לְצָרְכָּם רַק בְּעֵת הַגְּזֵירָה לְפִי שָׁעָה אוֹ עַל צַד קִידּוּשׁ הַשֵּׁם... יֵדַע אָדָם וְיָבִין כִּי כָּל שֵׁם וְשֵׁם מֵאֵלּוּ הַשֵּׁמוֹת כּוּלָּם הֵם כְּדִמְיוֹן מַפְתְּחוֹת לְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְכָל צַד וְעִנְיָין בָּעוֹלָם". (שערי אורה, הקדמת המחבר)

(1685-1730). מקובל. נולד בליוורנו שבאיטליה, ושם נפטר. ספרו 'שומר אמונים' הוא ביאור בלשון פשוטה של יסודות הקבלה המיועדים לקהל הרחב. הספר כתוב כוויכוח בין שאלתיאל, העוסק בתורת הנגלה, תלמוד ופוסקים, ויהוידע, הסבור כי יש ללמוד גם את פנימיות התורה. התנגד בגלוי לשבתאות, וכתב חיבורים קצרים כנגד התנועה, בשם 'תוכחת מגולה' ו'הצד נחש'. ידועה עמדתו הפרשנית על הצמצום, הקובעת כי ההסתלקות של הקדוש ברוך הוא שנועדה לאפשר את קיום הבריאה אינה מתפרשת כפשוטה, והקב"ה נמצא לאחר הבריאה במציאות העולם ממש כפי שהיה לבדו קודם הבריאה. בשיטתו זו יצא כנגד שיטת רבו בקבלה, רבי עמנואל חי ריקי, הסבור כי הצמצום הוא כפשוטו, ומחלוקת זו נמשכה בדרך מסוימת גם בין הבעל שם־טוב (ע"ע) לגאון מווילנה. ממשנתו:

"אֱמֶת הוּא כִּי יְסוֹד הַקַּבָּלָה הוּא אֱמוּנַת הַחֲכָמִים הַקַּדְמוֹנִים אֲשֶׁר מִתְאַמֶּתֶת אֶצְלֵנוּ חָכְמָתָם וַחֲסִידוּתָם וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת קַבָּלָתָם, אֲבָל לֹא מִפְּנֵי זֶה נִמְנַע עַצְמֵנוּ מִלִּדְרוֹשׁ וְלַחֲקוֹר וּלְהַקְשׁוֹת עַל דִּבְרֵיהֶם וְעַל עִיקָּרֵי הַקְדָּמוֹתֵיהֶם. וְאַדְרַבָּא דַּרְכֵּנוּ הוּא לְפַלְפֵּל בִּלְשׁוֹנוֹת הַמְּקוּבָּלִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְפַלְפְּלִים בַּהֲלָכָה". (שומר אמונים, ויכוח ראשון, עמ' ב)

(1707-1747) רב, מקובל, מחזאי ומשורר. נולד בפדובה שבאיטליה, נדד למנטובה, אחר־כך לפרנקפורט ולאמסטרדם, ולבסוף עלה לעכו ונקבר בטבריה. היה מחבר פורה וכתב ספרים בקבלה, מוסר, לוגיקה, דקדוק, ואף כמה מחזות. ספריו הידועים בקבלה הם 'קל"ח פתחי חכמה' — כללי תורת הקבלה; 'דעת תבונות' — הכתוב כוויכוח בין השכל לנשמה; 'חוקר ומקובל' — הוכחת אמיתות הקבלה. ספריו הנודעים ביותר הם 'מסילת ישרים', ספר מוסר המדריך כיצד לעלות במדרגות הקדושה והיראה עד לרוח הקודש; ו'דרך ה'' — ספר על יסודות האמונה. כתב גם ספרים על לוגיקה, רטוריקה ודקדוק: 'לשון לימודים', 'ספר ההיגיון', ומחזות הכתובים בסגנון דרמה איטלקית תיאטרלית: 'מגדל עוז', ו'לישרים תהילה'. רבני דורו חשדוהו בכפירה ובשבתאות, ולכן הוחרם והושבע שלא לעסוק בקבלה, וכתביו אף הוטמנו. למחייתו למד ליטוש יהלומים, אך לאחר זמן חשדוהו שוב שעבר על החרם והפר את השבועה, והוא נאלץ לעלות לעכו שבארץ ישראל, ושם נפטר ממגפה. ממשנתו:

"יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו". (מסילת ישרים, פרק א)