חזור
קבלה
תורת הסוד הקדומה'תורת הסוד' מצויה כבר במקורות היהדות העתיקים ביותר: התורה מתארת אירועים מופלאים כמו בריאת העולם, נסים כמו קריעת ים סוף; המעמד המיוחד של מתן תורה. ספרי הנבואה מתארים התגלות של הא־ל לאדם. אף ביצירות מתקופת המשנה נזכרות מסורות סוד: 'מעשה בראשית' — מה היה בבריאת העולם, ו'מעשה מרכבה' — התגלות השכינה. תורה זו באה לידי ביטוי גם בחיבורים עצמאיים, כמו 'ספר יצירה' — העוסק בבריאת העולם באל"ף־בי"ת העברי, או ספרות 'היכלות' — העוסקת במבנה העולמות העליונים ותפקיד המלאכים. תורת הסוד הקדומה הגיעה לשיאה ולשכלולה המלא והשלם בספר הזוהר הקדוש — חיבור המיוחס לתנא רבי שמעון בר־יוחאי, העוסק בפירוש התורה על־פי הסוד. הנושא העיקרי בספר הזוהר הוא דרך פעולתו של הקב"ה בעולם, ודרכי התגלותו והתפשטותו במציאות. ספר הזוהר מלא מונחים ייחודיים שנעשו זהים עם תורת הקבלה, והם מהווים סימן היכר לכל ספר בקבלה.
הזוהר הוא החיבור המרכזי של חכמת הקבלה. נודע כחיבורו של התנא רבי שמעון בר־יוחאי. גוף הזוהר הוא מדרש פרשני־דרשני לתורה (וגם לשיר השירים ולרות), הכתוב בשפה הארמית ועוסק בחכמת הקבלה. חלק מן הדרשות בנויות כדו–שיח בין החכמים או כסיפור מעשה על רבי שמעון בר־יוחאי ותלמידיו. לתוך הזוהר ארוגות יחידות עצמאיות, המפתחות נושא מסוים: 'תיקוני זוהר' — לפרשת בראשית, על מובנה של המילה בראשית וסוד הבריאה; 'סַבָּא דְּמִשְׁפָּטִים' — לימוד עם חכם זקן המומחה לפרשת העבד בפרשת משפטים; 'רָזָא דְּרָזִין' — על סוד הפרצוף והידיים, בפרשת יתרו. 'סִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא' ו'אִדְּרָא דְּבֵי מִשְׁכְּנָא' על סודות הקבלה, בפרשת תרומה. 'אִדְּרָא רַבָּא' על גוף האדם, בפרשת נשא; 'רַב מְתִיבְתָּא' — לימוד עם ראש ישיבה של מעלה על העולם הבא, בפרשת שלח; 'יְנוּקָא', מפגש עם ילד מומחה בתורת הסוד, בפרשת בלק; 'אִדְּרָא זוּטָא' על פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, בפרשת האזינו. לצד זה מופיע החיבור 'רַעְיָא מְהֵימְנָא' על טעמי המצוות, המפוזר בכמה וכמה פרשות, ועוד חיבורים קטנים. 'זוהר חדש' הוא כינוי לכתבי יד שלא נדפסו עם ספר הזוהר אלא לעצמם, ורק מאוחר יותר נכללו בגוף הזוהר. הזוהר הקדוש התגלה כספר שלם בתחילת המאה הארבע־עשרה בלבד, אבל היה ידוע כבר קודם לכן לחכמי הקבלה.
ממשנת הזוהר:
""וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד"
באמצע המאה השש־עשרה פעלו בעיר צפת חכמים ומקובלים בפיתוח תורת הקבלה. בדור הזה התעשרה הקבלה בתורתה העיונית, בהנהגותיה המעשיות, ובחוויה של מאמיניה. בעיון — נכתבו ספרים חשובים על ביאור הזוהר על־ידי רבי משה קורדובירו (ע"ע), רבי יצחק לוריא (ע"ע) ורבי חיים ויטאל (ע"ע). בהנהגה המעשית — נקבעו מנהגים שונים על־פי הקבלה, כמו קבלת שבת, נוסח תפילה עם כוונות לפי הסוד, חבורות של לימוד קבלה, והשתטחות על קברי תנאים בגליל. בחוויה הרגשית — יהודי צפת שמקצתם היו ממגורשי ספרד חשו קִרבה לגאולה, והמתח המשיחי הוביל לפריחה של יצירה: הדרשנים כתבו פירושים למקרא וליקוטי אגדות; המשוררים כתבו פיוטים, כמו 'לכה דודי' של רבי שלמה אלקבץ, ו'ידיד נפש' של רבי אלעזר אזכרי (ע"ע), והרבנים הגדולים עסקו בכתיבה רחבת היקף כמו ה'שולחן ערוך', והיו (כמו רבי יצחק בירב) שאף ביקשו לחדש את סמיכת החכמים, כדי שיהיה אפשר לקבץ מחדש את הסנהדרין. דור זה נקרא על שם רבי יצחק לוריא, בשל תפקידו המכריע כהוגה השיטה הקבלית המרכזית של תקופתו.
(1522-1570). רב ומקובל. ממשפחת מגורשי ספרד מקורדובה. היה תלמידו של רבי יוסף קארו בתורת הנגלה, ותלמידו של רבי שלמה אלקבץ בתורת הנסתר. שימש דיין בצפת ונפטר בה. כתב כמה ספרים: 'פרדס רימונים' ו'אֵילִימָה' — משנה תיאורטית עיונית המסכמת ומרחיבה את המסורת הקבלית של הזוהר ושל הקבלה הקדומה. 'אור יקר' — פירוש וביאור של ספר הזוהר, שנדפס בחלקו בלבד מפאת אורכו. 'תומר דבורה' — ספר מוסר על דרך הקבלה, המלמד כיצד לדבוק בה'. רבי משה נהג לצאת עם רבי שלמה אלקבץ ל'גירושין' — טיול ופרישה לטבע — ובמהלכו התבררו להם, בשיחה או בהארה מיסטית, פירושים לקטעים קשים בזוהר. ממשנתו:
"אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִיזּוֹן וּמִתְקַיֵּים מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו... וְעִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חוֹטֵא בַּכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל, אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ וּתְנוּעוֹת אֵיבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן, וּמַכְעִיס, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל".
(1534-1572). מקובל. נולד בירושלים, למד במצרים אצל רבי בצלאל אשכנזי, והתבודד במשך שנים ארוכות על אי בדלתת הנילוס. בגיל שלושים ושש עלה לצפת ואסף אליו קבוצה קטנה של תלמידים, ובראשם רבי חיים ויטאל (ע"ע). האחרון היה רושם את דבריו. לאחר שנתיים של הוראה אינטנסיבית של פרי עיונו לתלמידיו הקרובים נפטר האר"י, והוא בן שלושים ושמונה בלבד. הספר 'עץ חיים', שכתב רבי חיים ויטאל, מאגד את עיקרי שיטת האר"י בקבלה. האר"י עצמו כתב פיוטים לסעודות שבת ('אזמר בשבחין' לליל שבת, 'אסדר לסעודתא' לסעודת יום שבת, 'בני היכלא' לסעודה שלישית בעת מנחה), וייתכן שגם כוונות מיוחדות לסידור. כתביו נערכו כמה פעמים בידי אישים שונים, וגם מן הסידור המיוחס לו יש בידינו נוסחים רבים. כמו כן ידועים לנו גם כמה חידושים בהלכה משמו. ההערצה אליו מובעת בספר 'שבחי האר"י', המספר על קדושתו ומופתיו. ממשנתו:
"שֶׁכָּל מָה שֶׁהִשִּׂיג, שֶׁנִּפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַחָכְמָה וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, בִּשְׂכַר שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיַּת כָּל מִצְוָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְאֵין תַּכְלִית, וְאָמַר, דְּהַיְינוּ דִּכְתִיב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"
(1542-1620). רב ומקובל, גדול תלמידיו של רבי יצחק לוריא (ע"ע). נולד בצפת, היה רב בצפת, ירושלים ובדמשק, ושם נפטר. כתב את שיעוריו של מורו מפי השמועה, העתיקם בכתבי יד, והִרשה רק למתי־מעט לעיין בהם. כתבי היד הועתקו שלא כדין מהגניזה בצפת, וכתוצאה מכך נפוצו כתבי האר"י בכמה מהדורות ובכמה נוסחי עריכה. בנו, רבי שמואל ויטאל, ערך מחדש את הספר הגדול 'עץ חיים' בחלוקה לשמונה שערים: שער הכוונות, שער המצוות, שער הגלגולים ועוד. רבי חיים ויטאל כתב ספר מוסר על דרך הקבלה, 'שערי קדושה' שמו, ואף הותיר יומן חוויות מיסטי ושמו 'ספר החזיונות', המספר על חלומות שחלם ועל המפגש עם אישים חשובים. ממשנתו:
"נוֹדַע אֶל בַּעֲלֵי מַדָּע, כִּי גּוּף הָאָדָם אֵינֶנּוּ הָאָדָם עַצְמוֹ מִצַּד הַגּוּף כִּי זֶה נִקְרָא בְּשַׂר הָאָדָם... נִמְצָא הָאָדָם הוּא הַפְּנִימִיּוּת, אֲבָל הַגּוּף הוּא עִנְיַן לְבוּשׁ אֶחָד תִּתְלַבֵּשׁ בּוֹ נֶפֶשׁ הַשִּׂכְלִית אֲשֶׁר הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַחַר הַפְּטִירָה יוּפְשַׁט מֵעָלָיו הַלְּבוּשׁ הַזֶּה וְיִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשׁ זָךְ וְנָקִי רוּחָנִי".