החגיגיות של ל"ג בעומר באה לידי ביטוי באי אמירת 'תחנון' (תחינות ואמירת וידוי על עבֵרות) בתפילות היום הזה, ובעוד מנהגים שהתגבשו במרוצת הדורות.

הדלקת מדורות בליל ל"ג בעומר נוהגים להדליק נרות או מדורות לעילוי נשמתו של רבי שמעון בר־יוחאי, ולשיר פיוטים מיוחדים שחוברו לכבודו ולזכרו. ההדלקה המפורסמת ביותר היא זו הנערכת על גג קברו של רבי שמעון, בהשתתפות אדמו"רים ורבבות חוגגים. מנהג זה נקשר ביסודו עם העובדה שהתורה נמשלה לאור, כדברי הפסוק: "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג), וכמו־כן היא נמשלה לאש, כלשון הפסוק: "הלא כֹה דבָרי כאש" (ירמיהו כג, כט). ומכיוון שרבי שמעון בר־יוחאי היה מגדולי מפיצי התורה בדורו, ואף חשף את סודות התורה, מדליקים ביום פטירתו מדורות אש מאירות. יתר על כן, בזוהר מסופר שכאשר גילה רבי שמעון לתלמידיו את סודות הקבלה, נתמלא הבית אור ואש, עד שלא יכלו התלמידים לגשת ולהסתכל ברבם.

בשנה שבה ל"ג בעומר חל ביום ראשון ואז הדלקת המדורות נעשית במוצאי שבת, יש להקפיד מאוד שלא להדליק את המדורות ואף שלא להתחיל בהכנות לקראתן (איסוף עצים וכיוצא בזה) קודם צאת השבת. אין כל ערך לעשיית פעולה 'לכבודו של רבי שמעון' אם היא נעשית תוך כדי חילול שבת האסור מן התורה.

עלייה למירון יש הנוהגים לנסוע אל קבר רבי שמעון בר־יוחאי במירון, ולהשתתף בהדלקת המדורות, בתפילות ובשמחה הגדולה השוררת במתחם לכל אורך שעות היממה של ל"ג בעומר.

יש נוהגים לקרוא ביום הזה מתוך ספר הזוהר הקדוש את החלק הנקרא 'אידרא זוטא', שבו מסופר על יום פטירתו של רשב"י ועל סודות התורה שהשמיע באוזני תלמידיו ביום פטירתו.

מנהג התספורת ('חלאקה') נוהגים לספר ביום הזה בפעם הראשונה את הילדים שמגיעים לגיל שלוש בימים הסמוכים לל"ג בעומר, וזאת מכיוון שמחג הפסח ועד ל"ג בעומר אין מסתפרים, בשל האֵבל על מות תלמידי רבי עקיבא. לתספורת זו נודעת חשיבות חינוכית מיוחדת, שכן בה משאירים לילד שתי פאות (קווצות שיער) בשני צדי ראשו (ראו עוד בפרק העוסק בתספורת זו, עמ' 18).

יש הנוהגים לעלות עם ילדיהם לקבר רבי שמעון במירון, ולשלב את מנהג התספורת עם ההילולה הנערכת על קברו. אחרים עושים זאת בקבר שמעון הצדיק בירושלים, ברחבת הכותל המערבי, בבית כנסת או בבית. על־פי המסורת, כך גם נהג האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא, מגדולי המקובלים), שעלה עם בנו בן השלוש אל קבר רבי שמעון ושם סיפר אותו.

יציאה לחיק הטבע בקהילות רבות נהגו של"ג בעומר הוא מעין יום חג למורים המלמדים את ילדי ישראל תורה ולילדים עצמם. ביום הזה היו המלמדים והתלמידים יוצאים יחד אל השדה להתאוורר ולדבר על גדולתו של רבי שמעון בר־יוחאי.

בעבר נהגו — ואף היום יש הנוהגים — להכין יחד חץ וקשת ולהשתעשע בהם. למנהג זה ניתנו שתי סיבות: האחת, לפי שבימיו של רבי שמעון לא נראתה קשת בענן, דבר המבטא את גודל זכותו, שהגן על דורו עד שלא נזקקו לסימן שהקב"ה נתן אחרי המבול כסימן לשבועתו שלא להשחית עוד את היקום. הסיבה השנייה, שעל־פי המסורת, כשהיו המלמדים יוצאים ללמד תורה את ילדי ישראל בימי הרומאים (תקופתו של רבי עקיבא ורבי שמעון), היו מתרחקים מהיישוב ועושים זאת בסתר, בחיק הטבע. הילדים נהגו להצטייד בחצים ובקשתות וכשהיה חייל רומאי מזדמן למקום, היו מוציאים אותם ומשימים עצמם כמתאמנים בקליעה למטרה.

(דברים טז, ט-י). (שמות כג, טז) (במדבר כח, כו)