בליל הסדר יש מצוות ומנהגים רבים. כדי להקל על זכירתם נתנו החכמים 'סימנים' לרצף הדברים הנעשים בלילה הזה. המפורסם והמקובל שבהם הוא זה שחרז רבי שמואל מפלייזא (צרפת, המאה ה־13) והוא: "קַדֵשׁ ורחץ / כרפס יַחַץ / מגיד רחצה / מוציא מצה / מרור כורך / שולחן עורך / צפוּן בָּרֵך / הלל נִרצָה". בסימנים אלה ניעזר אף אנו כדי לפרט ולהסביר את מהלך ליל הסדר.

'קידוש' קַדֵשׁ: 'מקדשים' על היין, כמו בכל חג, על־פי הנוסח המופיע בהגדה. זוהי הכוס הראשונה מבין ארבע הכוסות שנשתה בליל הסדר, ויש לזכור לשתותה בהסבה ושלכל אחד מן המסובים תהיה כוס מלאה.

כאשר ליל הסדר חל במוצאי שבת, משלבים ב'קידוש' נוסח של 'הבדלה', בין קדוּשת השבת לקדוּשת החג הפחותה ממנה. הנוסח לתזמון שכזה מופיע אף הוא בהגדה. נוסח הקידוש/הבדלה כולל גם ברכה על נר ('בורא מאורֵי האש'), ומברכים אותה תוך כדי הבטה על נר שהודלק בערב השבת או על נר שהודלק בהעברה מנר שדלק מערב השבת ועד צאתה. בשום פנים ואופן אין לייצר בחג אש חדשה, ובסיום הקידוש/הבדלה אין מכבים את הנר אלא משאירים אותו לדלוק עד תומו.

נטילת ידיים וּרְחַץ: נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס הטבול במֵי מלח. נטילת ידיים זו היא על־פי תקנת חכמים קדומה, שמייחסים את קביעתה לשלמה המלך. מעיקרה נטילת ידיים זו נועדה לכוהנים האוכלים מאכלים של קודש, אך בהמשך הרחיבוה לכל אדם האוכל מאכל כלשהו.

נטילת ידיים לאוכל אינה לצורכי היגיינה בלבד, אלא בעיקר כדי להיטהר מטומאת הידיים, שכן בלי ששמים לב הידיים משוטטות ונוגעות בכל מיני דברים. בימינו רוב נוטלי הידיים עושים זאת לפני אכילת לחם בלבד, אולם יש המקפידים ליטול ידיים גם לפני אכילת דברי מאכל רטובים ("שטיבולם במשקה"). רבים אינם מקפידים על כך ביום־יום, מכיוון שממילא אין כמעט דרך לשמור את דיני הטומאה והטהרה. עם זה, המנהג ליטול ידיים לפני שאוכלים כרפס טבול במי מלח נשמר מדורי דורות, ויש בו גם כדי להגביר את תמיהת הילדים על מנהגיו השונים של הלילה המיוחד הזה; תמיהה שמטרתה לעורר בלבם סקרנות ועניין בכל הקשור לתוכנו של ליל הסדר.

על נטילת ידיים זו אין מברכים ("אשר קידשנו... על נטילת ידיים"), כפי שמברכים בנטילת ידיים לאכילת לחם או מצה (ראו עמ' 362 כיצד נוטלים ידיים).

יש הנוהגים להביא אל השולחן ספלים מלאים מים וקערות, כדי ליטול את ידיהם ליד השולחן, כדרכם של אנשים חשובים שאינם קמים בשעת הסעודה מהשולחן.

אכילת כרפס כרפס: אוכלים את הכרפס טבול במֵי מלח או בחומץ, כפי המנהג. אכילת הירקות לפני הסעודה בליל הסדר היא מנהג קדום, שנהג כבר בימי בית המקדש השני, ומופיע במִשנה. בעבר היה נהוג להגיש לפני הסעודה ירקות כ'מתאבנים', שעניינם לפתוח ולעורר את התיאבון. בתלמוד לא צוין אלו ירקות יש לאכול, אך אין להשתמש בירקות המשמשים לקיום מצוות אכילת מרור. פוסקי ההלכה הראשונים המליצו על אכילת כרפס דווקא, ומצאו רמזים הקושרים את הכרפס לסיפור יציאת מצרים, אך בקהילות ישראל ברחבי העולם נהגו לאכול ירק אחר, אולי מפני שלא היה להן כרפס, ואולי משום שזהותו לא הייתה ברורה. כיום המנהגים הנפוצים הם לאכול בצל, תפוח אדמה או סלרי.

טיבול הכרפס במֵי מלח או בחומץ נועד להתמיה את הילדים. לפני אכילת הכרפס מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה", ובשעת הברכה חושבים גם על ירק המרור שייאכל בהמשך הסעודה. מהכרפס אוכלים כמות קטנה בלבד, שכן אם יאכלו ממנו 'כזית' ויותר, ייתכן שייאלצו לברך בסיום האכילה 'ברכה אחרונה', דבר שאנו מבקשים להימנע ממנו, מפני שהברכה הראשונה ('בורא פרי האדמה') אמורה לחוּל גם על המרור שייאכל מאוחר יותר.

חציית המצה יַחַץ: חוצים את המצה האמצעית מבין השלוש, ומשתדלים שחלק אחד יהיה גדול מחברו. את החלק הגדול מצפינים ל'אפיקומן', ואילו את החלק הקטן מחזירים אל בין שתי המצות הנותרות. הסיבה העיקרית למנהג זה היא קביעת חכמינו כי את ה'סדר' יש לערוך על מצה חצויה, שכן המצות מכוּנות 'לחם עוֹני', ודרכו של העני לאכול פרוסות בלבד ולא לחם שלם. עם זה, מפני כבוד החג ראוי שיהיו גם שתי מצות שלמות, המכוּנות 'לחם מִשנֶה', כנהוג בכל שבת וחג. לכן מניחים את המצה החצויה בין שתי המצות השלמות.

את החלק הגדול, זה הנשמר ל'אפיקומן', נוהגים לעטוף במפה. יש הנוהגים להניחו לזמן מה מאחורי הכתף, כאדם הנושא צרור על שכמו, וכמתואר בפסוק: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם" (שמות יב, לד). לאחר מכן מניחים אותו במקום מוכמן, ומעכבים את אכילתו עד סוף הסעודה, זֵכר לקרבן הפסח שהיה נאכל בסופה של סעודת ליל הסדר.

ברבות מקהילות אשכנז נהוג שהילדים מנסים לחשׂוף את מקום המסתור של ה'אפיקומן', נוטלים אותו משם ומסתירים במקום מסתור משלהם. לאחר מכן, כאשר מגיעים לשלב אכילת ה'אפיקומן', נדרשים ההורים לפדות אותו מילדיהם באמצעות 'כופר' — מתנה כלשהי שהילדים מבקשים. אף מנהג זה נוצר כדי להגביר את עניינם של הילדים במהלך ה'סדר' וכדי לשמור אותם ערניים עד סופו.

יש קהילות שלא אימצו מנהג זה, כדי לא לתת לגיטימציה כלשהי לגנֵבה, אף שכאן זה נעשה ברוח טובה.

אמירת ההגדה מגיד: אומרים את עיקר נוסח ההגדה, מ"הא לחמא עניא" עד "גאל ישראל". קטע זה כולל את מצווַת סיפור יציאת מצרים וכן את תחילתו של ה'הלל', ובסופו שותים בהסבה את כוס היין השנייה. במהלך ה'מגיד' אפשר לשתות מעט, אם הצמָא מציק, אך אין לאכול קודם נטילת הידיים לסעודה ואכילת המצה. כאמור לעיל, את ההגדה אפשר לומר במנגינות, לשיר בין קטע לקטע וכדומה.

נטילת ידיים ואכילת מצה רָחְצָה: נוטלים ידיים לפני אכילת המצה. דרך הנטילה זהה לדרך הנטילה שקודם הכרפס, אלא שבנטילה זו יש לברך קודם ניגוב הידיים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם". לנטילה זו נהוג לקום מהשולחן ולגשת אל הכיור.

מוציא: מברכים ברכת 'המוציא לחם מן הארץ' על המצה, ובשעת הברכה אוחזים את שתי המצות השלמות ואת זו החצויה המונחת ביניהן.

מצה: חכמינו תיקנו ברכה מיוחדת על מצוות אכילת מצה: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה". בשעת ברכה זו נוהגים לשמוט מהידיים את המצה השלמה התחתונה, וזאת כדי להדגיש את הצד של 'הפרוסה' והעוני במצוות המצה. לאחר מכן יש לאכול מן המצות פעמיים 'כזית' ברצף אחד.

אכילת המרור מרור: מברכים "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר", ואוכלים 'כזית' מן המרור, טבול במעט חרוסת — בלי הסבה, וכפי שצוין והוסבר לעיל.

כּורך: מכינים מעין 'כריך' מ'כזית' מצה ובתוכו 'כזית' מרור. אומרים את הנוסח המופיע בהגדה, טובלים את המרור במעט חרוסת ואוכלים את ה'כריך' בזריזות ובהסבה. מומלץ שלא להשתהות בין אכילת המצה והמרור שקודם לכן לבין אכילת ה'כורך', אלא לאכול אותם זה אחר זה.

סעודת החג שולחן־עורך: הגענו לסעודת החג. רוב בני עדוֹת אשכנז נוהגים לפתוח את הסעודה באכילת ביצה קשה טבולה במֵי מלח, זֵכר ל'קרבן החגיגה' שהיה עיקר הסעודה בזמן שבית המקדש היה קיים. ביצה היא מאכל של אבֵלים, וזו הסיבה שדווקא היא נבחרה להזכיר לנו את העובדה שכיום אין לנו בית מקדש ואין לנו קרבנות.

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לאכול בשר צלוי בליל הסדר, כדי להתרחק ממראית עין של אכילת קרבן הפסח — שהיה נאכל צלי — מחוץ למקום שבו היה מותר בזמן בית המקדש לאכול בשר קדוש.

את סעודת החג אוכלים ושותים בהסבה או שלא הסבה, איש איש כפי רצונו והעדפתו. במהלך הסעודה מותר לשתות כוסות יין שאינן ממניין ארבע הכוסות. אין הגבלה על כמות האוכל בסעודה, אך יהיה זה מן התבונה לשמור מקום לאכילת ה'כזית' של מצת האפיקומן בסוף הסעודה. זאת ועוד, את האפיקומן יש לאכול מתוך חשק ולא מתוך תחושת אילוץ.

במהלך סעודת החג אפשר ורצוי לשיר שירי חג, לספר סיפורים הקשורים ליציאת מצרים ולגאולה בכלל.

'אפיקומן' ו'ברכת המזון' צפוּן: מוציאים את האפיקומן ממקום מסתורו ('צפוּן'), וכל אחד מהמסובים אוכל ממנו 'כזית'. מאחר שבדרך כלל אין בשברי המצה די שיעורי 'כזית' לכולם, אפשר לקחת גם מצות אחרות. את האפיקומן אוכלים בהסבה.

אם הילד החביא את האפיקומן, זה הזמן 'לפדות' אותו מידיו. אם הילד נרדם או דורש 'כופר' מוגזם, או סתם כך אינו מוכן להחזירו — אפשר לאכול לאפיקומן מצה אחרת.

אחרי אכילת האפיקומן אין לאכול עוד מאומה עד הבוקר, כדי שטעמו של האפיקומן יישאר בפה ולא יפוג על־ידי מאכל אחר. כדי שלא להישאר רעבים אחרי האפיקומן רצוי לאכול קודם לכן במידה הקרובה לשובע.

את מצת האפיקומן יש לסיים לאכול לפני חצות הלילה, בערך ב-00:40, כפי שצוין לעיל. אך מי שהחמיץ את השעה הזאת, רשאי לאכלו גם אחריה.

בָּרֵך: מברכים 'ברכת המזון'. קודם הברכה מוזגים לכל אחד מן המסובים כוס מלאה יין, ושותים אותה בהסבה מיד לאחר סיום הברכה, כמפורט בהגדה. יש לזכור לומר את בקשת 'יעלה ויבוא' במקומה, כמופיע בהגדה. כאשר ליל הסדר חל בשבת, מקדימים ואומרים את תפילת 'רצֵה והחליצנו'.

בסיום 'ברכת המזון' וקודם אמירת ה'הלל' נוהגים למזוג גביע יין גדול ('כוס של אליהו הנביא') ולהעמידו במרכז השולחן. לאחר מכן פותחים את דלת הבית. יש הנוהגים להכריז בשעת פתיחת הדלת את המילים "ברוך הבא!" לאליהו הנביא.

בזמן שהדלת פתוחה אומרים את הפסוקים: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ". בכך אנו מזכירים לפני הקב"ה את תלאות עמנו ומבקשים ממנו להיפרע מאויבינו הרודפים אותנו. ומכיוון שתקווה זו תתגשם בגאולת עם ישראל, נהוג למזוג בשעה זו כוס לאליהו הנביא, שעל־פי המקורות (מלאכי ג, כג) הוא 'מבשֵׂר הגאולה'. כמו־כן אנו פותחים את דלת הבית כדי להפגין ביטחון מוחלט בה' ובהגנתו עלינו, ובזכות הביטחון בה' נזכה לגאולה שלמה.

סיום ה'סדר' והלילה הַלל: סיום אמירת ה'הלל'. קודם לכן מוזגים כוס רביעית של יין וכשמסיימים את ה'הלל' שותים אותה בהסבה. לאחר שתיית הכוס הרביעית מברכים 'ברכה אחרונה' ('ברכה מעין שלוש') על היין.

נִרְצָה: בסיום ה'סדר' אנו מביעים תודה על שזכינו לקיימוֹ כהלכתו, מביעים תקווה שהוא עלה לרצון ('נרצה') לפני הקב"ה ומתפללים שנזכה לקיימו עוד שנים רבות, וכן ש"לשנה הבאה — בירושלים הבנויה!".

בסופן של רוב ההגדות מופיעים פיוטים ושירים שבהם נהוג לחתום את הלילה המיוחד הזה. בעניין זה יש הבדלים בין העדוֹת. בחו"ל יש פיוטים ל'סדר' הראשון ופיוטים אחרים ל'סדר' השני. לא הכול נוהגים באמירת פיוטים אלה.

לאחר מכן יש הנוהגים לקרוא את מגילת 'שיר השירים', מכיוון שהיא מתפרשת כמשל לקשר העמוק בין הקב"ה לבין עם ישראל, כפי שזה בא לידי ביטוי בזמן יציאת מצרים. מי שכוחותיו עומדים לו, ראוי שימשיך לעסוק בסיפור יציאת מצרים עוד ועוד, וכמסופר בהגדה על התַּנאים הצדיקים ש"היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן 'קריאת שמע' של שחרית".

ליל הסדר מכוּנה 'ליל שימורים', וזאת על יסוד הפסוק: "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה'" (שמות יב, מב). כלומר שבלילה הזה המזיקים אינם מסוגלים להזיק לנו. לכן 'קריאת שמע' הנהוגה בכל לילה, לפני שעולים על המיטה, מתקצרת מאוד בלילה הזה. הקטעים הנאמרים לצורך שמירה מפני המזיקים מושמטים, ואומרים רק את הפרשה הראשונה: "שמע ישראל... ובשעריך".