ה'סדר' מורכב מפרטים רבים שיוצרים מכלול אחד, אך חשוב להבחין בין עיקרי המנהגים והנספחים,

סיפור יציאת מצרים מצוות סיפור יציאת מצרים היא המצווה החשובה ביותר בליל הסדר והיא למעשה מרכזו ועיקרו של הלילה. על אב לילדים מוטלת החובה לקיים את "והִגדת לבנך" — להנחיל לילדיו את סיפור יציאת מצרים ולקשור אותם למסורת הדורות. שאלות 'מה נשתנה' ששואלים הילדים נועדו להיות פתיח לשיחה ולדיון ולהצגת סיפור יציאת מצרים. לכן ברור שאין להסתפק במחיאות כפיים על השירה המוצלחת של הילדים, אלא לתת להם תשובות לפי רמתם וידיעותיהם.

למצווה זו אין שיעור וקִצבה, ואפשר להמשיך ולעסוק ביציאת מצרים ובלימוד ענייניה כל הלילה (כפי שההגדה עצמה מספרת על גדולי החכמים שעסקו בסיפור יציאת מצרים עד שעלה השחר). מי שהדבר בכוחם יכולים להמשיך ולספר ביציאת מצרים גם אחרי סיום הסעודה וקריאת כל ההגדה.

כדי להקל עלינו את קיום המצווה המרכזית הזאת תיקנו החכמים את חלק ה'מגיד' בהגדה, המתאר את קושי השעבוד במצרים ואת נס הגאולה ממנה.

גם בחלק הזה ('מגיד') יש כמה קטעים שחשיבותם עולה על הקטעים האחרים ולכן חשוב להקפיד על קריאתם ואף על הבנתם:

שאלת 'מה נשתנה' — במה שונה הלילה הזה, שאנו נוהגים בו את כל המנהגים החריגים ואף המוזרים, מכל שאר לילות השנה — המשמשת 'פתיחה' לסיפור יציאת מצרים. את השאלה הזו שואל כל בן את אביו, יהיו הבן ואביו בכל גיל שיהיו. אם אין בבית דור שני, שואלים המסובים זה את זה 'מה נשתנה'. וגם מי שעורך 'סדר' לבדו, שואל שאלה זו בקול רם.

חלק מרכזי חשוב נוסף בהגדה הוא התשובה על שאלת 'מה נשתנה': "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". תשובה זו מתמצתת את הסיפור כולו והיא מעין כותרת ראשית לכל הנאמר בהמשך ההגדה.

כמו־כן חשוב מאוד לומר את דברי רבן גמליאל בעניין "פסח, מצה ומרור". רבן גמליאל מסביר את תוכנם ומהותם של קרבן הפסח, אכילת מצה ואכילת מרור — פרטים מרכזיים המהווים חלק מחובת 'סיפור יציאת מצרים'.

מצה מצוות אכילת מצה מתקיימת במהלך ה'סדר' שלוש פעמים: 'מוציא', 'מצה' ו'צפוּן' (פירוט יתר של שלושת סימני הסדר הללו יובא בהמשך). ב'מוציא' וב'מצה', לאחר נטילת הידיים והברכות, חובה לאכול מצה בשיעור של אכילה חשובה, ומכיוון שיש שתי ברכות, על בציעת הלחם ועל עצם אכילת המצה, יש לאכול כמות כפולה.

הכמות שנחשבת חשובה על־פי ההלכה היא 'כזית', כלומר נֶפַח של זית גדול. מכיוון ששיעור זה אינו ברור לגמרי, החמירו מעט וקבעו ששיעור 'כזית' הוא כ־27 גרם, ויש הסבורים שנפח של 'כזית' במצה הוא שווה ערך ל־15 גרם. משמעותו של השיעור הראשון הוא כשליש מצה, ואילו לפי השיעור השני מדובר בכחמישית מצה.

כדי לקיים את המצווה אין להסתפק בטעימה קלה מהמצה ובנשנוש של חתיכות מצה פה ושם, אלא יש להקפיד לאכול מיד אחרי הברכה כמות של שני 'כזיתים'. כמו־כן יש לאכול שיעור זה ברצף ככל האפשר.

גם ב'צפוּן' שבסוף הסעודה יש לאכול 'כזית' מצה מהאפיקומן. חובת אכילת מצה זו היא זֵכר לאכילת קרבן הפסח, שהיה נאכל לפני חצות הלילה ושאחריו לא הוסיפו לאכול מאומה. לכן יש להקפיד, ככל הניתן, לאכול מִמצת האפיקומן קודם חצות הלילה, כפי הזמן המתפרסם בלוחות (כאשר מופעל שעון קיץ, שעת חצות היא 00:40 בערך). לאחר מכן יש להימנע מאכילה נוספת, כדי שטעמו של האפיקומן לא יפוג. ואולם מותר לשתות מים אחרי האפיקומן.

את המצה בליל הסדר אוכלים ב'הסבה', כלומר בהטיה של הגוף לצד שמאל. עניין זה — לפי רבים מפוסקי ההלכה — הוא הכרחי לקיום המצווה. הרעיון מאחורי ההסבה הוא, שבעבר הייתה הסבה דרך האכילה של סועדים מכובדים, 'בני חורין', שעתותיהם בידם. אלה היו סועדים במצב של חצי שכיבה על מיטות מיוחדות לכך, תוך כדי הישענות על המרפק, כך שהיו יכולים לאכול בנחת ולשוחח בשעת אכילתם.

בימינו מנהג ההסבה אינו נוהג בחיי היום־יום, אך כדי להבליט את היותנו 'בני חורין' בליל הסדר, מקפידים שהדברים המרכזיים בלילה הזה — אכילת מצה ושתיית ארבע הכוסות — יֵעשו בהסבה. אין צורך בשכיבה של ממש, ודי בהסבה סמלית, שבה אדם יושב מוטה ונשען על הכיסא, השולחן או על כרית. ההטיה צריכה להיות על צד שמאל, כדי שיד ימין תהא פנויה, ומפני עוד טעמים.

חובת ההסבה חלה על כל גבר שמעל גיל בר־מצווה. בימינו ראוי שגם הנשים יסבו, אף כי לא בכל הקהילות הדבר נהוג, וכל אחת ואחת תנהג כמקובל במשפחתה ובקהילתה.

יש לחשב מראש את כמות הסועדים ולהכין די מצות לכולם, בעבור האכילות הנזכרות וגם בשביל 'כורך' (ראו להלן).

הסובלים מצליאק יתייעצו עם רב כיצד ינהגו בקשר לאכילת מצה.

מרור גם במצוות אכילת מרור, המופיעה בהגדה בחלקים 'מרור' ו'כורך', יש לאכול 'כזית' מן המרור מיד לאחר הברכה. שיעור זה בעלֵי חסה הוא של עלה אחד גדול או קצת יותר. כשאוכלים 'חריין' (חזרת) ל'מרור', אין צורך להחמיר יתר על המידה ואפשר להסתפק בנֶפח של זית. מי שרוצה להשלים לכמות גדולה יותר, יכול לעשות זאת על־ידי הוספת עלֵי חסה ל'חריין'.

את ה'מרור' טובלים לפני אכילתו במעט חרוסת. החרוסת היא זֵכר לטיט שבו עבדו אבותינו בפרך, בבניין הערים במצרים. את המרור הטבול בחרוסת אוכלים שלא בהסבה, שכן הוא מסמל את העבדות במצרים ולא את החירות והשחרור ממנה.

ב'כורך' יש לכרוך ולאכול 'כזית' מרור בתוך 'כזית' מצה, כפי שמפורט בהגדות. את ה'כורך' אוכלים בהסבה, מכיוון שהוא גם חלק ממצוות אכילת מצה.

יש להצטייד מראש בכמות מספקת של 'מרור', בעבור כל המסובים.

שתיית ארבע כוסות שתיית ארבע כוסות היין ממוקמת במקומות שונים לאורך ה'סדר', ויש לשתותן לפי סדר זה: אחת ב'קידוש'; שנייה לאחר החלק הראשון של ה'הלל', בסוף ה'מגיד' ולפני הארוחה; כוס שלישית מיד אחרי ברכת המזון על הסעודה; וכוס רביעית לאחר סיום אמירת כל ה'הלל'.

לצורך מצוות ארבע כוסות יש לשתות יין, כפי שפורט בהלכות ערב החג. עדיפות משמעותית יש לשתיית יין דווקא, אך מי שאינו יכול ומתקשה בכך — יכול לשתות תירוש ענבים (מיץ ענבים טבעי).

יש להשתמש בכוסות המכילות נפח של 'רביעית' (קיצור של 'רביעית הלוג', מידת נפח תלמודית), שהיא כ־86 סמ"ק, ויש המחמירים ודורשים שהכוס תכיל כ־150 סמ"ק. רוב הגביעים הסטנדרטיים מכילים יותר מכמות זו. בכל אחת מארבע הכוסות יש לשתות לפחות רוב של 'רביעית', אך ההמלצה היא לשתות את רוב הכוס. לשם ההערכה: כוס חד־פעמית רגילה מכילה 180 סמ"ק (נתון זה ניתן להערכת הכמות. אין להשתמש בכוסות כאלה לארבעת הכוסות, אלא בכוס מכובדת או בגביע). את ארבע הכוסות יש לשתות בהסבה.

אמירת 'הלל' אמירת ה'הלל' מתחילה לקראת סוף 'מגיד', מהמילים "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה", עד שתיית הכוס השנייה. היא ממשיכה לאחר 'ברכת המזון' ופתיחת הדלת לאליהו הנביא, עד שתיית הכוס הרביעית. יש להקפיד לקרוא את כל הכתוב בקטעים האלה.

אלה הדברים החשובים ביותר בליל הסדר, ועליהם יש להקפיד יותר מאשר על שאר הדברים. זקנים או חולים, ילדים צעירים, חיילים הממהרים לפעילות מבצעית או רופא תורן העומד על משמרתו — יאמרו את הקטעים הנ"ל ויאכלו וישתו את הדברים שפורטו. ואם יישאר להם זמן, יוסיפו עוד קטעים מן ההגדה ויאריכו בסיפור יציאת מצרים ככל שיעלה בידם.