ראוי לערוך מבעוד יום את שולחן הסעודה ואת ה'קערה' שעליה מניחים את המצות ו'סימני הסדר', כדי שמיד עם החזרה מבית הכנסת יהיה אפשר להתחיל בעריכת הסדר. מלבד התועלת המעשית שבדבר, כשחוזרים מבית הכנסת השולחן ערוך ומוכן לסדר, יש בכך גם ביטוי של חירוּת והרחבת דעת. להלן יפורטו הדברים הנצרכים לעריכת שולחן הסדר.

היערכות מראש בחג הפסח, הנקרא גם חג החירות, יש מצווה מיוחדת לפאר את שולחן הסעודה בכלים נאים ויקרים. יש לדאוג שלכל אחד מהמסובים יהיו כוס או גביע לשתיית ארבע כוסות וכן כיסא נוח ומרופד (אפשר להיעזר בכריות) לצורך הסבה.

יש להכין יין כשר לפסח, מבקבוק שלא שתו ממנו קודם הפסח, במידה שתספיק לשתיית ארבע כוסות לכל המסובים. כל סוג של יין כשר לארבע כוסות, אך עדיף ומהודר יותר להשתמש ביין אדום.

עדיפות משמעותית ישנה לשתיית יין דווקא — אך מי שאינו יכול ומתקשה בכך — יכול לשתות תירוש ענבים.

בזמן התלמוד היו מציבים לפני כל סועד שולחן קטן אישי, ועליו היו מניחים את המאכלים והמשקאות. בימינו נוהג זה כבר לא קיים, אך במקומו מניחים לפני כל סועד בשולחן הסדר 'קערה' מיוחדת, שעליה מסדרים את המצות ואת 'סימני הסדר' — זרוע, ביצה, חרוסת, מרור וכו'.

לפניכם רשימת הדברים שיש לשים על ה'קערה'. מלבד ה'זרוע', שממנה אין אוכלים, את כל שאר הפריטים אוכלים לאורך ה'סדר', ויש לדאוג מראש לכמות מספקת מכל 'סימן' ו'סימן'.

מהו 'מרור' המרור: אחת ממצוות ליל הסדר המופיעה כבר בתורה היא אכילת מרור (כפי שיפורט בדיני ליל הסדר, בפרק הבא). יש כמה מינים של צמחים מרים הראויים לשמש כמרור לצאת בו ידי חובה בפסח, אך מצווה מן המובחר לאכול חַזֶרֶת, המזוהה עם החסה. יש המקפידים להשתמש במיוחד בזן החסה הקרוי 'חסה ערבית' או 'חסה רומאית'. אמנם לחסה צעירה אין טעם מר, אך כעבור זמן מה נהפכים עליה למרים, בעיקר לאחר צמיחת גבעולי התפרחת, ומפני כמה טעמים עדיף להשתמש בה.

לתשומת לב: בעלי החסה מצויים חרקים קטנים מאוד, שצבעם דומה לצבע העלים. הללו אינם יורדים בשטיפה קלה, אלא רק אחרי השריה במים עם חומר ניקוי ורחיצה יסודית של העלים. לאחר מכן יש לבדוק היטב כל עלה נגד האור.

במזרח אירופה היו אוכלים כ'מרור' את השורש הנקרא 'חריין' ולא חסה, שהייתה קשה להשגה שם. צמח זה — שבטעות קוראים לו 'חזרת' — הוא חריף ביותר. מרסקים אותו כדי שיהיה קל יותר לאכלו, וגם כדי להפיג מעט את חריפותו הרבה של השורש. כשמרסקים את ה'חריין' בערב החג צריך לשמור אותו סגור בכלי, כדי שחריפותו לא תתפוגג כליל.

רבים נוהגים לשלֵב ולאכול בליל הסדר גם עלי חסה וגם 'חריין'. יש האוכלים חסה ל'מרור' ו'חריין' ל'כורך' (על 'קערות' ה'סדר' יש מקום מיוחד ל'מרור' ומקום מיוחד ל'חזרת'), ויש האוכלים משני הסוגים יחד גם ל'מרור' וגם ל'כורך'. עוטפים את ה'חריין' בעלי חסה וכך אוכלים בשתי הפעמים.

חרוסת לטבילת המרור חרוסת: מנהג טבילת המרור בחרוסת מופיע כבר במִשנה. החרוסת היא זֵכר לטיט שבו היו בני ישראל בונים את ערי מצרים, כנאמר: "וַיְמָרְרוּ את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבֵנים ובכל עבודה בשדה" (שמות יא, יג). החרוסת עשויה מפירות מרוסקים, ולרסק מוסיפים מעט יין, כדי שיהיה אפשר לטבול בו.

יש עוד טעם למנהג החרוסת והוא, שבמגילת 'שיר השירים' נמשלה 'כנסת ישראל' — כינוי לישות הרוחנית המייצגת את עם ישראל — לפירות שונים, ובהם תפוח, רימון, תאנה, תמר ואגוז. הפסוק: "מי זאת עולָה מן המדבר, מתרפֶּקת על דודהּ, תחת התפוח עוֹרַרְתִּיךָ" (שיר השירים ח, ה), אף רומז ישירות לקשר המיוחד שנשמר בין עם ישראל לקב"ה גם בשנות השעבוד הקשות במצרים.

כיום מוֹכרים חרוסת מוכנה, אך יש להוסיף לה יין. כאשר ליל הסדר חל בשבת יש לערבב את היין בחרוסת לפני כניסת השבת.

נהוג שלא לאכול מהחרוסת לפני שטובלים בה את המרור. אבל לאחר מכן אין כל מניעה לאכלה.

זרוע, ביצה, כרפס זרוע: את ה'זרוע' מניחים על 'קערת הסדר', אך אין אוכלים אותה. ברוב קהילות האשכנזים ה'זרוע' אינה אלא כנף של עוף. ויש שנהגו לקחת חלק מצוואר העוף. יש קהילות שבהן נהוג לקחת חלק מזרוע של בהמה.

את ה'זרוע' צולים מראש באש, ויש המקפידים לבשלהּ קודם הצלייה. מקפידים שלא לאכול מן ה'זרוע', שכן היא רק זֵכר לקרבן הפסח. זהירות זו שלא לאכול את הזרוע מכוּונת בעיקר ללילה הזה, אך לא לאחר מכן.

ה'זרוע' היא גם זֵכר לנאמר בתורה שהקב"ה הוציאנו ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה".

ביצה: על ה'קערה' מניחים ביצה קשה — זֵכר לקרבן 'חגיגה' שהיו מקריבים בבית המקדש. בקהילות רבות מקובל לפתוח את הסעודה ('שולחן עורך') באכילת הביצה, טבולה במֵי מלח.

כרפס: לכרפס אפשר להשתמש כמעט בכל ירק, ובלבד שלא יהיה זה ירק שאפשר לאכלו כ'מרור'. הצמח 'כרפס' עצמו הוא מין של סלרי, אך בקהילות ישראל נהגו להשתמש בירקות רבים אחרים — תפוח אדמה, בצל, צנון ועוד.

את הכרפס מטבילים במֵי מלח. את מֵי המלח רצוי להכין מבעוד יום, במיוחד בשנה שבה ליל הסדר חל בשבת.

סידור ה'קערה' ביסודו של דין אין חשיבות לסדר הדברים ב'קערה', אך במרוצת הדורות נקבעו מסורות מוגדרות בעניין זה. הנפוצה שבהן היא זו שהונהגה על־ידי האר"י (המקובל רבי יצחק לוריא) ז"ל, והיא מבוססת על חכמת הקבלה:

תחילה לוקחים שלוש מצות ומניחים אותן זו על גבי זו. רבים מקפידים ליצור חַיץ כלשהו בין מצה למצה. אפשר לעשות זאת על־ידי מפית נייר או בד. ברוב נרתיקי הבד המשמשים כעין 'קערות סדר', יש כבר חוצצים מבד שנועדו לכך. נרתיקי בד אלה אינם יקרים, וכדאי ונוח מאוד שלכל אחד ואחד מהסועדים יהיה כזה.

את המצות (בתוך נרתיק בד או בלעדיו) מניחים על 'קערה' העשויה בדרך כלל ממתכת.

על המצה העליונה פורסים כיסוי (אם יש נרתיק, אין כמובן צורך בכיסוי נוסף) ועליו מסדרים — בכלים קטנים או על מפיות — את 'סימני הקערה': למעלה מימין, זרוע. למעלה משמאל, ביצה. בין שני אלה ומעט למטה מהם, חסה. למטה מהחסה מימין, חרוסת. במקביל לה ותחת הביצה, כרפס. במקום נמוך יותר תחת החסה, מרור ל'כורך'.

סדר שונה נקבע על־ידי הרמ"א (רבי משה איסרליש, גדול פוסקי ההלכה האשכנזים בדורות האחרונים) והוא מבוסס על רצף השימוש ב'סימני הקערה'.