לכתחילה ראוי לסיים את אכילת כל החמץ קודם החג, אולם למעשה קשה מאוד להיפטר לגמרי מכל החמץ — ובעיקר הדבר בלתי־אפשרי בחנויות ובמפעלים המחזיקים מלאי גדול של חמץ, וכן בבתים שבהם יש מוצרי חמץ יקרים, כמו וויסקי יוקרתי. לכן תיקנו חכמינו ז"ל את התקנה הנקראת 'מכירת חמץ': מוכרים את החמץ, לשבוע אחד בלבד, לגוי.

הכול מוכרים בשל החשש מהימצאות חמץ או תערובותיו, ולנוכח חומרת האיסור, כדאי שכל אדם — גם מי שניקה את הבית היטב ופינה ממנו את כל החמץ הנראה לעין — ימכור את החמץ שברשותו.

מבחינה הלכתית מכירה זו מסובכת וחוזה המכירה מורכב ביותר, שכן הוא מחייב שה'עסקה' תעמוד בכל אמות המידה של ההלכה ושל חוקי המדינה שבה מתבצעת המכירה. למעשה, האדם המוכר חותם על אישור בנוסח שאפשר לקבל ברבנות המקומית. נוסח זה מסמיך את הרב או את נציגיו למכור לגוי את החמץ הנמצא בכתובת המפורטת במסמך המכירה. פעולה זו כרוכה באקט קנייני (הגבהת מטפחת בד וכיוצא בזה, המכוּנה בהלכה 'קניין סוּדר').

מי שאינו גר בקרבת רב או שאינו יודע היכן ביכולתו לבצע את המכירה, יכול לעשות זאת באמצעות האינטרנט או בטלפון.

איך מתבצעת ה'מכירה' בזמן המכירה הגוי משלם סכום סמלי על כל החמץ שבעסקה, תוך סיכום כי אחרי החג יוסיף וישלם את ערכו הריאלי של החמץ. בפועל, במוצאי הפסח, נקנה החמץ ושב לרשותנו. כך כל הצדדים יוצאים נשׂכרים.

עקרונית, אם במהלך החג ירצה הגוי לקחת מהחמץ, הדבר נתון לאפשרותו, אלא שיהיה עליו להוסיף ולשלם את מלוא עלוּתם של אותם מוצרים.

את המוצרים המכורים בחמץ יש לרכז במקום אחד ולסמנם כ'חמץ'.

את מכירת החמץ חובה לעשות לפני החג, ולמעשה צריך שהיא תיעשה עד בוקר ערב פסח, לפני סוף זמן 'שרֵפת חמץ', שכן חמץ שלא נמכר לגוי אלא נשאר בבעלות היהודי בפסח מוגדר 'חמץ שעבר עליו הפסח' והשימוש בו וגם ההנאה ממנו, אסורים אף לאחר הפסח.

מי שנוסע מביתו זמן מה לפני פסח, יכול להורות על המכירה קודם נסיעתו והיא תחול בפועל — על החמץ שברשותו — משעת שרֵפת החמץ ועד צאת החג.

(שמות יב, ו)