עוד הגבלה בענייני מזון בפסח נובעת מהמנהג שנתקבל בהרבה מעדוֹת ישראל, להחמיר ולאסור גרגירים שעלול להתערבב בהם חמץ. הצמחים שנאסרו מוגדרים כללית 'קטניות' (אף כי הגדרה זו אינה חופפת את ההגדרה הבוטַנית של מושג זה). בתוך אלה כלולים כמה מיני דגן שאינם אסורים מדין תורה, למשל אורז ותירס, כמה מיני קטניות ועוד כמה מיני צמחים שזרעיהם הנאכלים גדלים בתרמילים.

'כשר לפסח' למי? איסור אכילת קטניות בפסח התקבל באורח גורף בקרב כל עדוֹת אשכנז. יש כמה מיני צומח (שאינם חמץ מהתורה) שעדוֹת נוספות, שאינן אשכנזיות, קיבלו עליהן לאסור את אכילתם בפסח.

איסור אכילת קטניות בפסח עלול לגרום בלבול מסוים, כאשר על מוצרים מסוימים תופיע חותמת 'כשר לפסח', ומצוין כי ההכשר הוא לבני עדוֹת המזרח בלבד. גופי הכשרוּת הגדולים והמוסמכים נוהגים לציין זאת במפורש, במילים "כשר לפסח לאוכלי קטניות" או "כשר לפסח לבני עדות ספרד".

מצה 'עשירה' עוד מוצר מזון שיש בו הבדל בין העדוֹת הוא 'מצה עשירה'. ביסודו של דבר, קמח שנילוש במשקה שאינו מים — כמו ביצים או מיצי פירות — אינו מחמיץ, ולפיכך מותר לאפות ממנו עוגות ועוגיות ולאכלן בלי חשש. אך מפני שקשה מאוד שבקמח לא יתערבבו גם מים — ולוּ משטיפת הכלים — קיבלו עליהם האשכנזים ומקצת הספרדים שלא לאכול בפסח 'מצה עשירה'.

גם האוכלים 'מצה עשירה' בפסח יקפידו על כשרות למהדרין, ובמקרה של ספק — יתייעצו עם רב.

יש המכנים מצה שנאפתה כרגיל אלא שהיא מצופה בחומרים אחרים, בשם 'מצה עשירה', ומצה כזאת אוכלים מקצת האשכנזים.

מצה 'שרויה' חוּמרה נוספת, נפוצה ביותר, היא זו הנהוגה בעיקר אצל החסידים — להימנע מאכילת מצה 'שרויה'. מדובר על מצה שנאפתה לפי כל כללי הכשרוּת המהודרים ביותר, אך לאחר אפייתה הושרתה במים או בנוזל אחר, או אפילו רק באה במגע אתם. סיבת ההחמרה היא החשש שעל המצה או בכיסי האוויר שבעובי המצה נשארו פירורי קמח שלא נאפו כל צורכם, והמגע עם המים יגרום להם להחמיץ. הנזהרים ממצה שרויה אינם מכניסים קמח מצה לתבשילים.

בין דין לחוּמרה הבדלי המנהגים בין העדוֹת והקהילות גרמו להימנעות מלאכול בפסח בבתי אחרים, ובכלל זה בתי ידידים ובני משפחה. שכן לעתים מקבל עליו אדם חוּמרה כלשהי שאפילו אחָיו אינם נוהגים בה. משום כך התפתח הנוהג שבביקורי אורחים בפסח מניחים על השולחן פירות, אגוזים ושקדים — דברים שהכול אוכלים אותם.

עם זה, חשוב להבדיל בין דינים המפורשים בספרי ההלכה לבין מנהגים וחוּמרות. כאשר מדובר בעניין הלכתי טהור, אין מקום להתפשר. אך כשמדברים על חוּמרות שהאדם קיבל עליו, ראוי לשמור על פרופורציה ובוודאי שלא להיגרר עקב כך לריבים ולמחלוקות. בסיטואציות מורכבות המצריכות הכרעה, מומלץ להתייעץ עם רב.