בחודש ניסן אין אומרים 'תחנון' בתפילות שחרית ומנחה. הסיבה לכך היא שברוב ימי החודש יש מן החגיגיות: בשנים־עשר הימים הראשונים הקריבו שנים־עשר נשיאי השבטים קרבנות לרגל חנוכת המשכן במדבר (ראו להלן). בערב חג הפסח אין אומרים 'תחנון', כשם שאין אומרים בכל ערב חג. לאחר מכן באים כמובן ימי חג הפסח עצמו. ומכיוון שרוב ימי ניסן חגיגיים, נקבע שלא לומר 'תחנון' כל החודש כולו.

קרבנות הנשיאים לפי המתואר בתורה (שמות מ, יז; במדבר ז, א), בראש חודש ניסן הוקם המשכן, וביום הקמתו התחילו נשיאי שנים־עשר השבטים להקריב את קרבנותיהם — כל יום נשיא אחר. לכן יש הנוהגים לקרוא בכל יום, מא' בניסן עד י"ב בו, את הפסוקים המתארים את קרבנו של נשיא אותו היום. פסוקים אלה מופיעים ב'פרשת הנשיאים' בספר במדבר (פרק ז). ויש הנוהגים להוסיף ולקרוא בי"ג בניסן קטע נוסף מפרשת 'בהעלותך' (במדבר ח, א־ד), הבאה מיד לאחר 'פרשת הנשיאים'.

ברוב הקהילות הנוהגות בכך קוראים את פסוקי הנשיאים מתוך חומש או סידור, אך יש המוציאים מארון הקודש ספר תורה וקוראים מתוכו את הפסוקים, בלי עולים לתורה ובלי ברכות.

יש נוהגים לומר בכל יום לאחר קריאת 'פרשת הנשיאים' תפילה מיוחדת ("יהי רצון מלפניך... שבאם אני עבדך משבט פלוני שקראתי בתורתך וכו'") המופיעה בסידורים.

בִּרכת האילנות מכיוון שבחודש ניסן מתחילה עונת האביב, שבה הטבע מתחדש ופורחים רבים מעצי הפרי, תיקנו חכמינו ז"ל ברכה מיוחדת על היופי וההנאה שבפריחה זו.

אדם הרואה במהלך חודש ניסן עצי פרי פורחים, מברך: " בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵיהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם". ויש המוסיפים ואומרים עוד פסוקים ואמירות, כפי שמופיע בסידורים.

חובת הברכה חלה כאשר מזדמן לראות עצי פרי פורחים, ואולם מפני חביבות הברכה, וכן משום שעל־פי תורת הסוד ברכה זו קשורה עם תהליך רחב יותר של תחייה והתחדשות, יש להשתדל לראות עצי פרי פורחים, ולברך את הברכה הנ"ל.

המנהג הוא שמברכים רק כאשר רואים לפחות שני עצי פרי פורחים, הצומחים סמוך זה לזה. את הברכה מברכים רק בפעם הראשונה שבה רואים את העצים הפורחים. מי שראה בחודש ניסן עצים פורחים ומסיבה כלשהי (שִׁכחה, חוסר ידע וכיוצא בזה) לא בירך — רשאי לברך בפעם הבאה שבה יראה. לכתחילה ההשתדלות היא לברך בחודש ניסן, שכן לאחר מכן הפרחים ברוב העצים נושרים. אך מי שלא בירך בחודש ניסן ורואה עצי פרי פורחים בחודש אייר (עצי רימון, לדוגמה, פורחים במשך זמן ארוך יותר) — רשאי לברך.

'קִמחא דפִּסחא' מכיוון שההוצאות הכרוכות בחג הפסח מרובות מאוד, נהוג בהתקרב החג להרבות במתן צדקה לעניים. צדקה זו מכוּנה 'קִמחא דפִּסחא', ובתרגום מארמית: 'קמח של פסח'. בעבר היה מקובל בקהילות ישראל שהרב וראשי הקהל היו מטילים על כל משפחה לתרום למען מטרה חשובה זו. בזמננו אין מי שבסמכותו לכפות על אחרים לתרום כסף, אך יש לא מעט אנשי חסד ועמותות צדקה הדואגים שכל משפחה בישראל תוכל לחגוג בכבוד את חג הפסח, וראוי לתרום להם, איש כפי יכולתו.

שבת הגדול השבת שלפני חג הפסח מכוּנה 'שבת הגדול'. הטעם העיקרי לכך הוא הנס הגדול שהתרחש בשבת זו, ימים אחדים לפני צאת בני ישראל ממצרים. לפי המסופר, נצטוו בני ישראל על־ידי משה רבנו להכין בבתיהם טלאים, כדי שיוכלו להקריבם לקרבן פסח. בכל בית יהודי היה אפוא טלה. הכבשים נחשבו באותה עת אליליהם של המצרים, ומטבע הדברים היו אמורים לראות במעשי היהודים זלזול בוטה באלילם. כאן התחולל הנס הגדול — לא זו בלבד שלא פגעו בבני ישראל לרעה, אלא כששמעו המצרים מהיהודים שבעוד ימים מספר עתיד הקב"ה להכות את בכוריהם ('מכת בכורות') ולהוציא את ישראל ממצרים, מיהרו בכורי מצרים אל פרעה ושריו ותבעו לשחרר מיד את בני ישראל, וכשסירבו הללו, נלחמו בהם והתחוללה מלחמת אזרחים שהפילה חללים רבים במצרים.

טעם נוסף לשם 'שבת הגדול' הוא שבשבת זו נושא 'הגדול' שבחבורה, כלומר, רב העיר או רב הקהילה, דרשה לפני הציבור. דרשה זו מתמקדת בדרך כלל בהיבטים ההלכתיים הרבים של חג הפסח הקרב ובא.

רבים נוהגים לקרוא בשבת זו חלק מקטעי ההגדה — מ"עבדים היינו" עד "לכפֵּר על נפשותינו".

(שמות יג, ג),(שמות יב, יט)