לוח השנה העברי מבוסס בעיקרו על מחזור הירח, ועל פיו נקבעים החודשים, ואולם יש בו מנגנון כוונון שנועד ליצור התאמה עם שנת השמש, שהיא ארוכה בכ־11 ימים משנים־עשר חודשי ירח. לכן אחת לשתיים־שלוש שנים יש לנו 'שנה מעוברת', כאילו זו שנה בהיריון, בעלת חודש נוסף. חודש זה יהיה תמיד חודש אדר, ובשנה כזאת יהיו לנו שני אדרים. עיבור השנה מבטיח שחודש ניסן יחול בתקופת האביב, וכך יהיה חג הפסח באביב, כציווי התורה: "שמור את חודש האביב" (דברים טז, א)(דברים טז, א)

אדר א' ואדר ב' כאמור, בשנה מעוברת יש שני אדרים — אדר א' ואדר ב'.

אדר ב' הוא האדר העיקרי, ורוב דיני ומנהגי החודש נעשים בו. באדר ב' נחוג את ימי הפורים, ומי שנולד באדר רגיל (כלומר, בשנה שאינה מעוברת) יציין בו את יום הולדתו.

עם זה, גם חודש אדר א' הוא חודש מיוחד וגם עליו חלה ההוראה להרבות בשמחה 'משנכנס אדר'. כמו כן י"ד וט"ו באדר א' מכונים 'פורים קטן' ו'שושן פורים קטן' ואין אומרים בהם 'תחנון' (קטע של וידוי ותחינה הנאמר בשִׁגרה בתפילות שחרית ומנחה).

לעניין קביעת בר מצווה, וכן לעניין יום שנה לפטירה שחל בשנה מעוברת, ראו בפרקים המתאימים (בר מצווה — עמ' 21, יום שנה — עמ' 81).